אתגר החירות

ראשון
שואל: "גם את ישנת?" - עונה: "לאו דווקא"

 
אני איתך (צילומים: פלאש 90)

שואל: "אז מה בעצם את עושה כאן?"ותשובתה אותי קצת מביכה.

שפתיה לוחשות: "אני איתך"

אני שותק. שפתיים היא נושכת

אני שותק וכה כבדות ידי

פתאום היא מסתובבת והולכת

ורק אני שותק עוד שם...

 ("אגדת דשא", מאיר אריאל)

שני
"וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה... מַצּוֹת תֵּאָכֵל... לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ"

שלישי
אי אפשר שלא להקשיב למוסיקה של המילים: מצה, חמץ, מיצוי, החמצה. ובין אלה לאלה - שמרים ושמירה.

רביעי
"אבא, בוא לשחק איתי"

"אבא עובד, חמודה, אולי יותר מאוחר?"

חמישי
זה הפחד שעוצר אותנו. רותם לשירותיו החשאיים את ההיגיון ואת השכל. הפחד מהתייצבות מלאה, חסרת הגנה, מול החיים. הפחד מלחיות בכל הכח. הפחד הזה עוצר אותנו מלאהוב, מלחבק, מללכת על זה. הפחד הזה, ששומר עלינו מפני המיצוי, מוביל אותנו, מרצוננו, אל חיים מוגנים ומלאי החמצה.

חמץ לא יכול לשמש כקורבן לאלוהים

שישי
לא רק בפסח. קרבנות המשכן אסורים בחמץ לאורך כל השנה. חמץ לא יכול לשמש כקרבן לאלוהים. מעמד הקרבן הוא רגע של קרבה והתמסרות. אין בו זמן לזמן. אין בו סבלנות לסבלנות. זה לא הזמן להחמצות.

שביעי
במשך שבעה ימים בשנה אנחנו מצווים לוותר על התפיחה הנינוחה של השמרים ולאכול מצות. במשך שבעה ימים בשנה אנו מוזמנים לטעום את החרות האלוהית. להיות חופשיים מפחד. כמונו כאלוהים. האם ניענה לאתגר החירות?

מפטיר
חג שמח