האינסוף שבתוך הסופי: הקסם של ישראל אלירז

עינת יקיר
23.03.15

את החושים יש ללמד להרחיק נדוד, וזו עבודה יומיומית. הם אינם מורגלים בזה. הם מורגלים בסתימה של המבט ושל ההכרה. שירתו של ישראל אלירז, שהלך לעולמו אמש, לימדה את עינת יקיר משהו חשוב

בדרך כלל, התפיסה הקונבנציונלית של קריאה היא תפיסה תיחומית. כדי להיכנס לספר, כדי להיכנס לטקסט, יש לסגור הרבה דלתות - כמעט את כולן: לעבור תחום. חושבים ספר - ובייחוד ספר שירה - חושבים נתק. הנתק הוא הערך האוטומטי הנלווה לקריאה. כדי להתחבר במקום אחד, יש להתנתק במקום אחר. הקיום הממשי, הפיזי, הוא הדבר הראשון שיש להתנתק ממנו, בהנחה שלאחריו יתמוגג אט אט גם הקיום המנטלי-נפשי, ואיתו רעשי היומיום, העמוקים יותר ופחות, הנתפסים כהפרעות. יש להמיר חוויה אחת באחרת. לשירה יש ערך חלופי לקיומי. המילים ה"סופיות" שמהן היא עשויה ממירות את מילות הקיום האינסופיות של היומיום. את כל זאת, כאמור, יש לעשות כדי להיפתח אל אינסוף אחר.

 

לא כאן.

בעולם של אלירז אין ערכים חלופיים - הכול אותו עולם. הכול ניזון ומזין, הכול מניע ומוּנע ופתוח מלכתחילה. אין צורך במנורת לילה שתאיר את הטקסט. אולי אפשר, ואולי כדאי, לקרוא את שירת אלירז לאור יום הנופל על הכול במידה שווה. אולי אפשר ואולי כדאי לקרוא את שירת אלירז מחוץ למרחב הפרטי, במרחב הנופל על כולנו במידה שווה. כך אולי אפשר יהיה להתחיל להבין את האופן שבו הכול מותך, לנטרל את הזיקה האוטומטית המצומצמת שבעדה נתפסים לרוב היחסים בין עולם לטקסט ובין כותב לקורא. התיחום, מלמד אותנו אלירז, יותר משהוא דבר שבעולם - אם בכלל - הוא עניין שרירותי.

 

התיחום הוא הדרך שלנו לשמר את קווי המתאר של העצמי כפי שאנו תופסים אותו. בא אלירז ומציע: אולי במקום עצמי - עצמיוּת. כלומר, הוא מציע ריבוי, מציע קיום של עצמי כזה שקווי המתאר שלו רחבים לאין ערוך ממה שנדמה היה לנו. במובן מסוים, קיום אינסופי בתוך הסופי, שמה שגובל אותו בסופי, מה שמפגיש אותו שוב ושוב עם גבולותיו הוא האופק החושי הצר. את החושים יש ללמד להרחיק נדוד, וזו עבודה יומיומית. הם אינם מורגלים בזה. הם מורגלים בסתימה של המבט, וכן של ההכרה. אור היום, המרחב הפתוח והמילה של אלירז יאפשרו אולי להיפתח אל האינסוף הזה שבתוך הסופי.

 

השתנות מתמדת


מה מתרחש אז? אולי אז באה ההכרה העצמית, מתוך הבנתנו אותנו פתאום כחלק. ההצטברות האינסופית של החלק יכולה להעמיד אט אט דיוקן כלשהו, אבל הדיוקן הזה זז כל הזמן, כל הזמן רוטט. מי שקורא את שירת אלירז בהתפתחותה (והספר הזה, כמבחר כרונולוגי, מאפשר זאת מאוד) מבין עד כמה היא התנשלות מתמדת. זו שירה שאוחזת בחושיה את ההתנשלות, ההולכת ונמשכת. זו שירה שיותר מאשר שהיא מבקשת למצוא, היא מבקשת לאבד, ואולי יותר נכון: היא מבקשת את היכולת לאבד בלי למות. ואולי יותר נכון: היא מבקשת את היכולת לאבד כדי לחיות. ואולי גם כדי למות.

 

מישהו, מן העבר האחר של עצמך, צועק:

חיה  כמה  שיותר
(מחברות חורף, 2008)

 

כמה קל להתפתות במעשה השירה, להאמין בעבר האחד, קרי, במוחלטות שלו. אבל זו שירה שזוכרת את שני העברים ונושאת עמה את הכפל כחוויה מהותית של העצמי.

 

זכור את האבן היושבת לצדך.
מה מתרחש מצדה האחר?
("תבור", 1999)

 

ויש הרבה כאב בהליכה הלירית הזאת. אך נדמה שאלירז מפוכח אפילו מזה:

 

כל הזמן מסתובב
כאן זמן

 

 

ויש נטייה חזקה
לכנותו כאֵב

 

 

וזה לא, ממש לא
("תבור", 1999)

 

 

וזהו מעשה שאינו רק הכרתי. הוא גם דבר שבלשון. בשעה שהתיחום נפרע, גם הלשון נפרעת. "תאר את הגרון / כמקום האי-מילה", הוא מצווה ("קצה קשה", 1989). קולו של המשורר הוא קודם כול קול, מיתר, קודם כול גרון. והגרון מבקיע תמיד מילה ואי-מילה. הלשון, כשהיא פתוחה לאינסוף שהיא יוצרת, פתוחה גם לסופיות שלה. הדברים מקבלים ממשות בכך שהם גם מבטלים את ממשותם, מאבדים מממשותם. אך לשם כך יש להתבונן ממש, לחדור את הדברים:

 

איך בדברים יושב המה
שהופך אותם לדברים
האלה?
("לפני הדלת, מעבר לקיץ", 2006)

 

ה"תשובה" שמציע אלירז היא מעבר הכרתי, שהוא קודם כול לשוני. משהו אחד הופך להיות משהו אחר. רגע המעבר החמקמק, אותו תחום ביניים, הוא גם הרגע שבו לרגע אולי תפסנו דבר.

 

אני עומד בחדר לפני מי

עם פה פתוח ורואה

בחצי יום בד מושך אבק

תופס כתמים (מעט מכל מה)

עושה צורות שאין

(כמו טבק) לעמוד בפניהן

עד היכן להרחיק, בשר בבשר,

כדרך כותנה בשטיחים

הדבר הזה דבר-עובר

על ידי, מתחת לאפי,

(כמו דלת. מאט הזמן.)

ומשהו שקט ושובה לב

נשפך מאוד למכביר

וכמו היה החדר למקום אחר

("דרך בית לחם", 1980)

 

 

כבר בקובץ שיריו הראשון כיוון אלירז אל מה שנעשה מהותי יותר ויותר בשירתו, והוא שהלשון, כמו הקיום, היא מצב צבירה. ודווקא ככזו, היא מאפשרת לגוף להרגיש את גופניותו, לחדר להרגיש את "חדריותו", לעץ להרגיש את "עציותו". מה שהוא בתוך עצמו נהיה בסופו של דבר למשהו אחר, משנה מצב צבירה, ובהשתנותו, הוא מנציח לרגע את היותו יש. החדר, על כל שהתרחש בו, היה למקום אחר. "מה שעבר להפליא על פנינו היה קו אור/ שנגמר על קיר בית ישן בתוך חלון" ("טיול", 1987). פנים היו לקו היו לאור היו לקיר בית בתוך חלון, וכן הלאה והלאה, אל האינסוף שלתוכו מתגלגלים החומר והרוח. נקודת הפתיחה, כמו נקודת הסיום, היא שרירותית, היא עניין שבחוויה, שברגש. בזה אנו תחומים ותוחמים.

 

יוטיוב

 

ציפור?
לא  

רק הלבן
שלה

הלהבה
אולי
("דו"ח מודד הקרקעות", 2005)

 

מה היה כאן? ציפור? לבן? להבה? היתה כאן תנועה בהצטברות ששינתה צבירה. הלשון של אלירז היא לשון התנועה הזאת, הנושאת בחובה את ההשתנות, את המסע היוצא לאבד, להתבטל, להפוך, במונחים ליטרליים של כתיבה, משחור ללבן. ואולי גם מכתיבה למחיקה.
 

"אני מיד חוזר", הוא כותב בשיר האחרון, המוקדש לדרור בורשטיין, שערך את המבחר הזה. וההבטחה הזאת טומנת בחובה יותר מכול את האפשרות להשתנות, הגלומה כבר במעשה הלשוני. באחרית הדבר כותב בורשטיין מסה מאירה בשם "איך אלירז יכול לשנות את חייך". קשה שלא לשמוע כאן את הדהוד שירו המפורסם של ריינר מריה רילקה, "טורסו ארכאי של אפולו" מ-1907-8, אשר בו סוקר רילקה את החלק המדומיין, החסר של הטורסו, ומגיע לבסוף למסקנה "הנה כולו רואה אותך", ולציווי הנולד ממנה: "שנה חייך!" (תרגום: שמעון זנדבנק). רילקה צועד כאן צעד נוסף מן הרומנטיקה הגרמנית של גתה ושילר והלדרלין, המשורר שאלירז קשור אליו בעבותות ואף קרא בשמו לאחד מקבציו (2002). ואלירז עושה צעד נוסף מרילקה. הטורסו החסר של רילקה הוא ההוויה כולה בעיני אלירז. הציווי של רילקה, שהוא ציווי של רגע אחד, מחולל, מהפֵּך, הוא ציווי לאינסוף אצל אלירז, וככזה, הוא חדל להיות ציווי - הוא נהיה למהות: להשתנות מתמדת. זו השתנות המתרחשת כל הזמן, בכל רגע ורגע. הציווי האחד הופך לדרך. ורק כך אפשר לחיות, כמה שיותר.

 

הדיבור והשתיקה


את הספר הזה קראתי על ספסל במפגש הרחובות עין גדי ויריחו בתל אביב. מפגש הרחובות הזה מייצר אי קטן ובו משטח דשא מוקף ספסלים. ישבתי על ספסל כזה. לפניי ישישה ופיליפינית, שככל הנראה סועדת אותה. בקצה הרחוק יותר שתי נשים, אחת מבוגרת יותר ואחת צעירה. הן דנו בעניינים שברוח; זה היה בנפשן. יותר מזה לא שמעתי. הישישה והפיליפינית שתקו. יכולתי פתאום להבין: הדיבור של השתיים מן הקצה הרחוק היה השתיקה של הסועדת והנסעדת. לא היה ביניהן תיחום. אמנם הן ישבו בספסלים נפרדים, ובכל זאת המרחב חיבר אותן באותה מידה שבה הפריד. בשלב מסוים הגיעו ישיש בכיסא גלגלים ופיליפיני נוסף, שהוליך אותו, והצטרפו לישישה ולפיליפינית שכבר ישבו. עכשיו שתקו ארבעתם, לועסים בתוך כך קרום לחם או דבר דומה שהפיליפיני חילק מחויך. לפניי ניתרו יונים על שאריות מאפה שהתפזר על משטח הבטון. האור עבר מבעד העצים ונהיה חלקו לצל. הוא ניקד את המדרכה במשחק הזה ולא הפסיק לנוע.

 

קמתי עם הספר, עם התיק, עם הגוף, עם הספסל, עם מדרכת הבטון, עם הדשא, עם העצים, עם הספסלים, עם האי הקטן, עם כל היושבים שם, עם מפגש הרחובות, עם כל הרחובות, עם כל הבתים, עם העיר.קמתי וקמתי וקמתי ונכנסתי לבניין שהייתי צריכה ללכת אליו. והגוף היה קל. הוא היה פתאום קל מאוד. הוא היה כל כך כבד מרוב קלות. 



עינת יקיר היא סופרת

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

עוד בבית אבי חי