עבודה בעיניים

בסופו של דבר מדובר בילדים, וילדים מחלצים מאיתנו מידה לא קטנה של אמוציות. אך לצד האמוציות, טוענת שהרה בלאו, הדיון בסוגיית ילדי העובדים הזרים מלא במידה מדהימה של צביעות. משני צדי המפה הפוליטית

1.
לא מדובר בוויכוח על 400 ילדים. מדובר בוויכוח על אופייה של המדינה הזו, וכתוצאה מכך כמעט כל אחד יתבצר בבסיס עמדותיו הפוליטיות הראשוניות.

אמי, למשל, אשה בעלת לב רחום בדרך כלל, לא היססה. "צריך לגרש אותם", קבעה כששאלתי לדעתה.

"אבל איך את, שעלית לארץ בגיל שמונה מהונגריה ולא ידעת את השפה והמנהגים וסבלת כל כך, איך את יכולה להעביר את הילדים חוויה כזו?".

"זהו בדיוק", ענתה, "זו חוויה לא נעימה, אבל הרבה מאוד עוברים אותה. הם ישרדו". ענתה וחזרה לצפות בעניין רב בכתבת הטלוויזיה העשרים בנושא.

לדעתי, היא לא באמת גיבשה דעה, היא פשוט הגיבה כפי שהורו לה האינסטינקטים הפוליטיים שלה.

 
טקסט תיאור תמונה כאן

2.
ניתן לומר שאני כמעט מקנאה במי שאוחז במשנה סדורה ומנומקת בנוגע לילדי העובדים הזרים. קינאתי מופנית גם לאלה שיסבירו בלהט מדוע יש להשאיר אותם כאן, ובאותה מידה אקנא גם באלה שיסבירו (בלהט שאינו נופל בעוצמתו) מדוע יש לשלחם אל מעבר לים.

 

3.
הרי בסופו של דבר מדובר בילדים, וילדים מחלצים מאיתנו מידה לא קטנה של אמוציות, אך יחד עם כל האמוציות, הימים האחרונים מלאים במידה מדהימה של צביעות. הצביעות קיימת משני צדיה של המפה הפוליטית, כיוון שמדובר בנושא פוליטי לכל דבר, שהפך לקרב על דמותה של המדינה. שימו לב שיש התאמה כמעט מוחלטת בין העמדה הפוליטית לבין הגישה לנושא העובדים הזרים.

(זהירות! השורות הבאות  יכילו כמה סטריאוטיפים): תומך בהשארת ילדי העובדים הזרים? אתה מן הסתם מצביע לבני ושמאלה ותומך בפעולות הקרן החדשה; בעד גירושם מהארץ? אתה מן הסתם מצביע ליברמן פוטנציאלי וממתין בקוצר רוח לבניית בית המקדש השלישי.

 

4.
אז למה מדובר בצביעות?
כי למתנגדי הגירוש לא אכפת שלא מדובר במהגרים המצויים סכנת חיים, שלא מדובר בנטישת ילדים ללא הוריהם, שלא מדובר בשליחתם לאזורי קרב - אלה הרי לא פליטי דרפור - אבל אם אפשר להיות פופוליסטים, למה לא? 
ולתומכי הגירוש -  נו, באמת, סכנה לצביון המדינה? סכנה איומה לצביון המדינה? בחייכם.

ויש גם את התגובה האוטומטית של השמאל והימין. הימין - "הא! בגלל שהקרן החדשה תומכת בנושא אנחנו נתנגד מיד, גם אם מדובר באומללים שבסופו של דבר מטפלים בסבים ובסבתות שלנו"; והשמאל  - "טוב, כל הנושא הזה הומאני וליברלי וגם מרגיז את אלי ישי, לא? אז קדימה!".
כמה צפוי וכמה משעמם.

 

5.
בכל מקום אחר על גבי הגלובוס יש כללי הגירה נוקשים, וכשנגמרת אשרת העבודה האדם לא אמור להמשיך לשהות באותה מדינה. אז למה דווקא כאן קמה קול צעקה?

אולי כי אנחנו שונים. אני רוצה לקוות שאנו אכן שונים, אך באותה מידה פוחדת מזה. כי יש כאן בעיה אמיתית: זהותה של המדינה. אנחנו הרי לא יכולים להחליט שזוהי מדינה יהודית ולהחיל עליה את חוקי המדינה היהודית, ויחד עם זאת להתבייש בזה. זו אכן מדינה יהודית  ויש לכך מחירים כואבים - אחד מהם הוא שאם אתה לא יליד המקום ולא יהודי, חייך לא יהיו פשוטים.

ועדיין, איני מאמינה שמהגרי העבודה ישנו את אופי המדינה. שוק העבודה הוא כמו כל שוק אחר, והסיבה שלא יצמחו פה פתאום שלושה מיליוני מהגרי עבודה פשוטה מאוד: לעולם לא תהיה כאן עבודה לכמות כזו של אנשים.

נשמע לכם פרקטי מדי? זה העניין, כאן אצלנו במדינת החוקים הלא מוסדרים, חסרת החוקה, שמטפלת בכל בעיה רק כשהבית בוער. חלם זה כאן, וגם בחלם כידוע התווכחו ללא הרף על נושאים שמוטב היה להסדירם מלכתחילה. כמה חבל. כמה אופייני לנו.

 

7.
ואני שבה ואומרת עד כמה אני מקנאה באלה שאוחזים בדעה מסודרת בכל הנוגע לילדי העובדים הזרים.

עוד בבית אבי חי