הארמון מואר שוב

הבחירה בישראל מתחילה בבחירה באברהם. מסעו המקראי של אברהם מתחיל ללא שום הסבר, פשוט "לך לך מארצך". אבל המדרש מתאר את אברהם כאיש המורד בעברו וחותר בכוחות בלתי נלאים לתיקון העולם. בבראשית רבה (פרשה ל"ט) פותח הדרשן את פרשת "לך לך" עם פסוק מספר תהילים (פרק מ"ה), המתאר את הרגע שלפני הליכתו של אברהם: "שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ כִּי הוּא אֲדֹנַיִךְ וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ".

המדרש מוביל אותנו צעד אחד אחורה, לפני ניפוץ האלילים, לשלב שבו אברהם שומע ורואה משהו חדש בעולמו. הפסוק בתהילים, שמשמש כנקודת מוצא למדרש, מתאר מלך המפתה את אהובתו לעזוב למענו את כל עברה: את תעזבי את ביתך ותתחברי אל בעל הארמון. ר' יצחק, בעל המדרש, מתאר כך את ראשית דרכו של אברהם ביחסיו אל אלוהיו: "משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת (כלומר ארמון מואר). אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה".

 

אדם "עובר ממקום למקום" ומחפש. לא כל כך ברור מה הוא מחפש, אך מההמשך ברור שהוא מבקש נקודת אחיזה מוארת בעולם. בנקודה אחת הוא נתקל בארמון המואר, ומבין ש"יש מנהיג לבירה". כאן מתחילה נקודת החיבור בין בעל הארמון לאותו הלך. הפסוק שפותח במלים "שמעי בת וראי" מבקש לומר שאברהם נבחר בזכות הערנות והחיפוש שלו. בעל הבירה היה שם כבר קודם, הארמון היה מואר מאז ומעולם, אבל עד שהגיע אברהם אנשים עברו ליד הארמון ולא הציצו עליו. ייחודו של אברהם טמון בערנותו ובכוח השחרור שלו מכבלי העבר המשפחתיים והתרבותיים. זאת נקודת הראשית: החירות הפנימית לעצור במקום שבו כולם ממשיכים ללכת, לצעוד אל מקומות שאיש לא צעד אליהם ולהביא לעולם את אותו אור שמצא בארמון.

 

להביא לעולם את האור שמצא בארמון (פלאש 90)

 

כאן מתחיל אברהם את דרכו. הוא יהיה מקור האור של העולם. "לך לך" - לכל פינה על פני תבל - והאר לעולם את אורו של בעל הבירה. אברהם מבשר לעולם את הצדקה והמשפט, הוא מחדש לכל סביבותיו שלקרוא בשם ה' משמעותו לקחת אחריות למערכת החברתית שבה אתה פועל ולא רק לציר הפנימי והאינטימי שבינך לבין אלוהיך. ההתבוננות שלו על אורו של הארמון מניעה אותו לצאת מארבע האמות שלו, מארצו וממולדתו ולהתחיל דרך חדשה, "לעשות משפט וצדקה בארץ".

 

דאגה לזולת היא הגבוהה שבמעלות האדם

 

אפשר להדגים זאת בסיפור אודות הכנסת המלאכים שבאו לפקוד את ביתו. הסיפור נפתח בתיאורו של אברהם היושב בפתח האוהל כחום היום, כשלפתע שלושה אנשים ניצבים עליו. הכתוב מתאר איך הוא רץ לקראתם ומשדל אותם להתכבד באוהלו (פרק י"ח): "וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ:".

המלה "אדני" מובנת כפנייה של כבוד אל האורחים (כך מציע רש"י בפירושו הראשון). אולם המלה הזו סובלת גם פרשנות דתית המכוונת לה', וכך מתבאר הפסוק באופן אחר לגמרי: אברהם פונה אל ה' ומתנצל על משהו. רש"י מסביר שהוא מבקש מהקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים. הרמב"ן מפתח פירוש זה וטוען שמהלך העניינים היה כך: אברהם ישב בבדידות בפתח האוהל והתייחד עם אלוהיו בחוויה אינטימית המנתקת את האדם מכל סביבתו, בדומה לתרגיל במדיטציה שאנחנו מכירים מדתות המזרח. מטרת הישיבה הזו היא להתאחד עם האל בהתנתקות מהגוף. תוך כדי העשייה הדתית נתקלו עיניו בשלושה עוברי דרך. ההחלטה להתנתק מהערוץ הפתוח בינו לבין אלוהיו ולרוץ לקראת האורחים נהפכה לסמלו של אברהם: "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה". אברהם בא להנחיל לבניו את התודעה שדאגה לזולת היא הגבוהה שבמעלות האדם.

הפרשה ממשיכה בסיפור על אותם מלאכים שיוצאים בשליחות האל להפוך את סדום ואת סביבותיה. ה' מבקש לשתף את אברהם בתוכניותיו, והנימוק לשיתוף זה הוא: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט".
מהי דרך ה'? לעשות צדקה ומשפט! החידוש הזה מסיט את המעשה הדתי ממחוזות ההתבודדות וההתעלות הרוחנית אל עבר מחוזות החברה והדאגה לזולת. המדד הקובע את מידת דתיותו של אדם הוא תשומת הלב שלו לצורכי החיים שמסביבו ולא רק למערכת היחסים שבינו לבין אלוהיו.

 

להיות מקור אור, מזור ותקווה טובה

לאור דמותו וייעודו הזה של אברהם אפשר להציץ לדרשה אחרת, המבוססת על הפסוק הפותח בספר קהלת: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש"? זאת השאלה המרכזית של קהלת ועליה מבוסס הספר כולו. לעומת הקריאה הפשוטה של הפסוק, הרואה כאן שאלה ללא תשובה, הקריאה הדרשנית מחלקת את הפסוק לשניים, שאלה ותשובתה בצדה:
שאלה: "מה יתרון לאדם בכל עמלו"?
תשובה: "שיעמול תחת השמש".

השאלה נשארת פשוטה, אך התשובה לגמרי לא ברורה. אני שואל אותך מה היתרון בעמלי ואתה עונה לי שהעמל הוא היתרון? אלא שהדרשן מוסיף עוד דרשה, וטוען שגם את המלים "תחת השמש" אפשר להבין אחרת. על פי הפירוש הפשוט, "תחת השמש" מכוון לתיאור גיאוגרפי של האדם המוגבל במרחבי הזמן והמקום - הוא לא נצחי ולא קבוע כמו גלגלי השמים וממילא הוא חסר יתרון. אך המלה "תחת" בעברית יכולה לשמש גם כמלה ממירה: "במקום". השאלה היתה "מה יתרון לאדם בכל עמלו"? והתשובה: "שיעמול תחת השמש", כלומר במקום השמש.
כאן משתלבת השכבה השלישית של הדרשה, שמבררת מהי עמלה של השמש שהאדם נדרש להכניס עצמו במקומה. לצורך תשובה לשאלה זו מכניס אותנו הדרשן למקור חדש, קטע תלמודי ממסכת בבא בתרא (דף ט"ז): "רבי שמעון בן יוחי אומר: אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא, ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם - תלאה הקדוש ברוך הוא בגלגל חמה".

" רק מעטים הצליחו להרים את הראש ולהתבונן מתוך עולם של חושך אל אורו של אברהם שמבקש להוליך את העולם במעורבות ובאחריות " הדרשה התלמודית הזו מבוססת על הפסוק בספר בראשית: "וה' ברך את אברהם בכל". חכמים השתעשעו בפרשנות המילה "בכל" וכל אחד הציג את פרשנותו הדרשנית למלה זו. ר' שמעון בר יוחאי בחר לתאר את ברכתו של אברהם בתור "אבן טובה התלויה בצווארו", שהיא מקור הברכה. אברהם משוטט בכל הארץ ומכוחו מתרפאים כולם. הוא מחזיק בצוואר, אם תרצו במיתרי הקול או אולי בכיוון הראש, את מקור הברכה, ומשרה אותה על סביבתו. פטירתו של אברהם מן העולם מותירה את העולם שומם. איש אינו מקרין את עוצמת הברכה הזו, והארמון איבד את זוהרו וחשך. הברכה שהיתה משוגרת לעולם על ידי אברהם מהגרת לגלגל החמה. לשמש המאירה יש כוח להקרין תחושת ריפוי לכל: "שמש - מרפא בכנפיה".

האדם נהפך למנוכר, ובהבלו מחשיך את עולמו. בא קהלת ושואל אותנו: "מה יתרון לאדם בכל עמלו?", כלומר - לאן כל זה הולך? אם אני חי בתוך בועתי אז למי אני עמל ולמי אני מחסר את בשרי? ותשובתו של קהלת, על פי הדרשה הזו: "שיעמול תחת השמש!" דהיינו, יש לך יכולת להחזיר לארץ את אותה אבן טובה שהייתה בצווארו של אברהם ושנלקחה עם מותו. היתרון של האדם על פני האדמה הוא שיש לו את היכולת להיות מקור אור, מזור ותקווה טובה. כך גם סיימה דבורה הנביאה את שירתה הגדולה: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שופטים ה' ל"א). כל עמלנו אינו אלא להאיר ולהטיב לסובב אותנו, להיות "תחת השמש".  

במשך דורות רבים לא השתתפו היהודים בנטילת אחריות שלטונית. הם ניהלו את עצמם ואת קהילתם, ושרדו מפני חרב אויב. ההתנהגות הזאת הולידה את הפרשנות שלהיות יהודי משמעו להיות עובד ה' במובן הדתי הצר של המלה. רק מעטים הצליחו להרים את הראש ולהתבונן מתוך עולם של חושך אל אורו של אברהם שמבקש להוליך את העולם במעורבות ובאחריות.

 

לאחר השואה התעורר העם היהודי לתקופה חדשה. בהשתלבות בתוך משפחות העמים הוא מבקש לחזור אל ייעודו כבנו של אברהם ולהקרין עוצמה של אור ה' לעולם כולו, מתוך אחריות ודאגה לכל אשר נשמה באפו. המציאות הפוליטית עשויה לעתים להשכיח את הייעוד הגדול הזה, אך בעזרת עוצמתה של האמונה יתגבר העם ויאיר כשמש בגבורתו. 

Model.Data.ShopItem : 0 6