הטאקט מהם והלאה

יש אנשים שמתמחים בהליכה בין הטיפות. טפלונים כאלה, שדבר לא נדבק אליהם. הם אף פעם לא יהיו אשמים, שום ועדת חקירה או דו"ח מבקר לא ינזפו בהם, ומכל ראיון עומק אצל יונית לוי או אצל אילנה דיין הם יצליחו לצאת בלי לתת תשובה אמיתית שתנתק אותם ולו במעט מהקונצנזוס. בדרך כלל קוראים להם פוליטיקאים. לעומת זאת, יש כאלה שתמיד מצליחים לא לפספס שום הזדמנות להירטב במקלחת של רותחין. גם אם יקימו בית מחסה ל-2,000 יתומים חולים מהאיטי, הם יצליחו להציג את זה כמשהו שיתפרש כסוג של פדופיליה. כל משפט תמים שיגידו ידליק מדורות, והם והסכמה רחבה מיודדים בערך כמו מים ואש. בדרך כלל קוראים להם רבנים.

מעורר מהומות? עובדיה יוסף

בשבועות האחרונים גועשת הארץ בעקבות פסק הלכה של רבנים, האוסר להשכיר או למכור דירות ונכסים בארץ ישראל למי שאינם יהודים. גינויים מימין ומשמאל, פסקים הפוכים ועצומות זועמות, דיונים בכנסת וחקירות משטרה, ובעיקר תחושה מאוד לא נעימה של "תנסו לחשוב על פסק הפוך בגרמניה או בבריטניה". בקיצור, כשר אבל מאוד מסריח.

יש מאות אלפי פסקי הלכה. סביב כל פסק הלכה יש מאות עמודים של דיונים, התנצחויות ורצון להגיע לחקר האמת כדי לדעת מה עלינו לעשות במקרה של שור שנגח את הפרה. את פסקי ההלכה הפיקנטיים והצבעוניים מכירים גם מי שלא למדו לסמיכה בהיכל שלמה, באדיבותם של כתבי הדת בתקשורת. אין כמו ציטוט של הרב התורן המזכיר שאין לעבור בין שתי נשים, שאסור לגזור ציפורניים בשתי אצבעות ברצף או שצריך להיזהר מלחטט באף בשבת כדי למלא חצי שער אחורי בעיתון.

כתוב - אז כתוב. כאן, עכשיו ולתמיד
אבל יש גם כאלה שלבוש רבני בכסותם ורוממות ק-ל בלשונם, שמחפשים בכוח בפסקי ההלכה כדי לעורר מהומות. בדרך כלל יהיה להם מה להגיד על מי שאוהבים את בני מינם, משהו על חובת הדאגה לתלמידי חכמים, המתבטאת בכך שלפחות 90% מתקציב משלם המסים אמור להגיע לישיבות, איזו תובנה חכמה ושוביניסטית על נשים, וגם משהו הומניסטי במיוחד על ערבים, בסקאלה שבין טרנספר לחובת הרג.

רבנים כאלה תמיד ימהרו לחתום על סירוב פקודה או על קול קורא לחרם נגד חברה החשודה בחילול קברי קדמונים, אבל לעולם לא תשמע עליהם מציפים מתהומות ספרי השו"ת פסקים על איסור הלנת שכר עובד, על מצווה לקנות לאשתך תכשיט חדש לכבוד החג הממשמש ובא, או על האיסור החמור לגנוב, להונות או לשקר כדי להרוויח עוד כמה לירות. על היגיון בריא הם לא חשבו. הם לא נתנו את הדעת על התוצאה ההרסנית של פרסום פסק כזה על יהודי התפוצות. כתוב - אז כתוב. כאן, עכשיו ולתמיד.

אולי תתפלאו לגלות כי גם חורבן בית שני והגלות האיומה שבאה לאחריו הגיעו בעקבות היצמדות אדוקה לדין: לאחר הריב הידוע של קמצא ובר-קמצא הלך בר קמצא ואמר לקיסר רומי: מרדו בך היהודים! ביקש ממנו הקיסר להוכיח את דבריו. אמר לו בר קמצא: שלח להם קורבן וראה אם יקריבו אותו בבית המקדש.

שלח הקיסר עם בר קמצא עגל משולש, ותוך כדי הליכתו הטיל בר קמצא בקורבן מום בניב השפתיים - ויש אומרים בדוקין שבעין, מקום שעבורנו הוא מום ועבור הרומאים אינו מום. סברו חכמים להקריב הקורבן משום שלום מלכות. אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח, והרי אסור! ואכן לא הקריבו את הקורבן, והתחיל המצור הרומאי. סיכם רבי יוחנן בן זכאי: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו".

כתב: מוני אנדר
לתגובות: editor@bac.org.il