מלחמת העצמאות

 תנו רבנן: שלשה חייהן אינם חיים, ואלו הן: המצפה לשלחן חבירו, ומי שאשתו מושלת עליו, ומי שיסורין מושלין בגופו (ביצה לב ע"ב)

הקשר:

הפרק הרביעי במסכת ביצה במשנה ממשיך בפירוט החוקים הנוגעים להתנהלות ביום טוב. במסגרת הדיון התלמודי במשנה הרביעית בפרק זה מובאת אמירה של רב נתן בר אבא משמו של רב: "עשירי בבל יורדי גיהנום הם!" אמירה קשה זו מנומקת בסיפור: "שבתאי בר מרינוס נקלע לבבל. ביקש מהם "עסקה" (דבר כלשהו להרוויח ממנו) ולא נתנו לו; מזונות גם לא נתנו לו. אמר: אלה, מערב-רב הם באים!, שכתוב "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ" (דברים יג, 18) – כל המרחם על הבריות, בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל שאינו מרחם על הבריות, בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו" (בבלי, ביצה לב ע"ב). הקטע שיידון להלן לקוח מהמשך הדיון התלמודי בסיפור זה.
הייסורים ככלא (Thinkstock)

דיון:

 שלשה חייהן אינם חיים: המצפה לשלחן חבירו –

מצוקתו, כעסו ועלבונו של שבתאי בר מרינוס נוגעים ללב ומעוררים אמפתיה, מה שמצליח לבסס – מבחינה רגשית לפחות – את דברי רב. אך התלמוד, באופן כמעט ערמומי, ממהר להציב מול סיפור זה אמירה אחרת של רב, אף היא מובאת משמו בידי רב נתן בר אבא: "כל המצפה על שלחן אחרים – עולם חשך בעדו, שנאמר: נֹדֵד הוּא לַלֶּחֶם אַיֵּה יָדַע כִּי נָכוֹן בְּיָדוֹ יוֹם חֹשֶׁךְ (איוב טו, 23)". מי ש"מצפה לשולחן חברו", כלומר, תלוי בפרנסתו באחרים, אינו שולט בגורלו וחייו רצופי אימה וחושך.

שתי אמירותיו של רב מוצבות בתלמוד כמשלימות זו לזו, אולי אף "מאזנות" זו את זו – השנייה מדגישה שאל לאדם להיות נסמך על שולחן חברו ו"מצפה" לחסדי אחרים, רק לאחר שהראשונה כיוונה לכך שעשירים שאינם תומכים בנזקקים הם רשעים הראויים לגיהנום. המשך הדיון עוסק אך ורק בנושא האמירה השנייה – "המצפה".

על דברי רב מוסיף התלמוד את דברי רב חסדא, תלמידו של רב: "אף חייו (של "המצפה") אינן חיים". בעקבות דברים אלה מצטט התלמוד את הברייתא הנדונה כאן, המפרטת שלושה טיפוסים ש"חייהן אינם חיים", הראשון הוא זה שהזכיר רב עצמו: "המצפה לשולחן חברו".

• " למרות המצווה לעזור ולתמוך בנזקקים, חכמים הזהירו חזור והזהר מפני התלות הכלכלית באחרים והדגישו את מחויבותו של אדם לדאוג לפרנסתו. מוכרת ומפורסמת, למשל, אמרתו של ר' עקיבא: 'עשה שבתך חול, ואל תצטרך לבריות' . ר' עקיבא דורש אפילו לחלל שבת כדי להתפרנס, ובלבד שלא להיתלות בצדקה. גרסה אחרת לדרישה זו מופיעה בתלמוד הירושלמי: 'מכור עצמך לעבודה זרה ואל תצטרך לבריות'. חריפות הדברים מעודנת מעט בהמשך: 'חס ושלום לא אמר כן! אלא – מכור עצמך לעבודה שהיא זרה לך, ואל תצטרך לבריות'. "

למרות המצווה לעזור ולתמוך בנזקקים, חכמים הזהירו חזור והזהר מפני התלות הכלכלית באחרים והדגישו את מחויבותו של אדם לדאוג לפרנסתו. מוכרת ומפורסמת, למשל, אמרתו של ר' עקיבא: "עשה שבתך חול, ואל תצטרך לבריות" (שבת קיח ע"א, ועוד מקומות). ר' עקיבא דורש אפילו לחלל שבת כדי להתפרנס, ובלבד שלא להיתלות בצדקה. גרסה אחרת לדרישה זו מופיעה בתלמוד הירושלמי: "מכור עצמך לעבודה זרה ואל תצטרך לבריות" (ירושלמי, ברכות ט, ב; יג ע"ד). חריפות הדברים מעודנת מעט בהמשך: "חס ושלום לא אמר כן! אלא – מכור עצמך לעבודה שהיא זרה לך, ואל תצטרך לבריות". כלומר, לא מדובר ב"עבודה זרה" ממש – קרי: עבודת אלוהים אחרים – אלא בעיסוק שאדם אולי אינו רגיל בו. בתלמוד הבבלי נזכרת אמירה נוספת הקשורה לעניין זה: "פשוט נבילה בשוק וקח שכר (תמורתה), ולא תאמר 'כהן אני', 'אדם גדול אני' " (פסחים קיג ע"א; התרגום שלי).

במהלך הדורות התחברה אמירה זו עם דברי ר' עקיבא ונוצר מעין "פתגם" מוכר: "פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות" (כפי שמסביר בן-ציון פישלר).

ומי שאשתו מושלת עליו –

לאחר אכילתה מעץ הדעת העניש אלוהים את האישה: "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (בראשית ג, 16). חלקו השני של העונש נוגע ליחסיה העתידיים עם אישהּ, שייבנו על חוסר הדדיות: היא תרצה בו ותשתוקק אליו, והוא "ימשול" בה. מצב זה נתפס כמציאות הנוהגת בעולם, אולם אין זה האידיאל, והסיפור עצמו מעיד שהעונש מהפך את המציאות שברא אלוהים לכתחילה. כך טוען גם הרב שמשון רפאל הירש: "משנשתנה היחס בין אדם לאדמה, והאיש יאכל לחם רק בזיעת אפיו, כבר נעשתה האשה תלויה בבעלה, שהוא המפרנס העיקרי. כך נתערער השויון המקורי בין איש ובין אישה. וכך הדברים מתגלגלים דרך כלל. ורק התורה תביא גאולה ותפרוס סוכת שלום. איש ואשה ישובו לכהונתם ויעבדו את ה' כשוים" (הרש"ר הירש על בראשית ג, 16).

מציאות שבה האישה מושלת באיש אינה מבטלת את העונש. תיקון אמיתי יבוא רק מביטול ה"ממשל" בתוך המשפחה. "תיקון" כזה, ליחסי האי שוויון וחוסר ההדדיות מוצג במובן מה בשיר השירים: "אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ" (שיה"ש ז, 11). לכאורה, מהפך הפסוק את העונש מבראשית: האישה הדוברת גורסת שהאיש הוא המשתוקק אליה; למעשה, אין זה היפוך אלא "תיקון", שכן אין בפסוק זה זכר לממשל ולשלטון, והוא מציג יחסים הדדיים ("אני לדודי").

ומי שיסורין מושלין בגופו –

כאבי הגוף והנפש נתפסים אצל החכמים כתוצאה של מעשי אלוהים. לפיכך, הם מוצאים בהם טעם תיאולוגי, ובמובן מסוים אף משמעות חיובית: "חביבין יסורין, ששמו של מקום חל בו שיסורין באין עליו, שנאמר ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ (דברים ח, 5)... ר' שמעון בן יוחאי אומר, חביבים יסורים, ששלש מתנות טובות נתנו לישראל ואומות העולם מתאוין להם, ולא נתנו להם אלא בייסורין, ואלו הן, תורה וארץ ישראל והעולם הבא... חביבין יסורין שכשם שהקרבנות מרצין, כך יסורין מרצין" (מכילתא דר"י, יתרו). הייסורים מנכיחים את הקשר אדם-אלוהים והם מעין תשלום על חטאים ותהליך כפרה, כמו הקורבנות. הם גם ביטוי למאמץ בדרך להגשמת מטרה חשובה ובעלת משמעות. לכן הם מוגדרים כ"חביבים".

אולם התלמוד מכיר גם מקרים שבהם הייסורים אינם חביבים כלל: "רבי יוחנן חלש (חלה), נכנס אצלו רבי חנינא. אמר לו (חנינא): חביבים עליך ייסורים? אמר לו (יוחנן): לא הם ולא שכרם! אמר לו (חנינא): תן לי ידך. נתן לו (יוחנן) ידו והעמידו (חנינא מחוליו). (שואל התלמוד:) למה?! שיעמיד ר' יוחנן את עצמו! אומרים: אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (ברכות ה ע"ב). לפני שר' חנינא יוכל לעזור לר' יוחנן להחלים מייסוריו, הוא צריך לוודא שר' יוחנן אינו חפץ בהם ואינו מוצא שהם "חביבים". כל עוד מצליח ר' יוחנן לפרש את ייסוריו באופן הגיוני בעיניו מבחינה תיאולוגית וכמעין "מתנה" אלוהית, הוא לא יוכל להחלים מהם. נוסף על זאת, הייסורים של ר' יוחנן מוגדרים כאן כ"בית האסורים": הכאב יכול להיות כלא, וכדי להשתחרר ממנו, אנו זקוקים לידו המושטת לעזרה של מישהו "חופשי".

"המצפה על שולחן חברו" אינו עצמאי מבחינה כלכלית וחייו תלויים, הלכה למעשה, באחרים; "מי שאשתו מושלת עליו" אינו אדון לעצמו, ומעבר לזה – הוא מתקיים בזוגיות פגומה, תוצאה של עונש קדום, שלא הוא ולא אשתו מסוגלים להשתחרר ממנו; "מי שיסוריו מושלין בגופו" כלוא בכאביו ותלוי באוהביו שיצילוהו מהם. המשותף לכולם הוא היותם "נמשלים" בידי אחר, חסרי אונים מול גורלם. אלה, גורסת הברייתא, "חיים שאינם חיים".

החיים במובנם העמוק הם חירות ועצמאות. את אלה ניתן להשיג באופן פוליטי או אישי, לרגעים קלים או באופן מתמשך. אך באופן מלא לא אוכל להשיגם כאשר בקהילתי שלי יש מי ש"מצפים לשולחני", נמשלים בידי בני זוגם או מתייסרים בכאב.

חג עצמאות שמח.

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי