מתחברת
עושים בלאגן בסדר
social
facebook whatsup email tweeter
ליאת בראון //
28.3.10
עושים בלאגן בסדר
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

מתחברת

היא לא תרגיש כישלון, לא תצטרך להסביר, בלי מילים, וגם בלי ששואלים, למה היא בת 37, שוב רווקה, עדיין רווקה, תמיד רווקה. תמיד יש מחלות שאפשר לחטוף ברגע האחרון וגם לחתול יש חרדות נטישה, וכמו בשנים האחרונות, גם השנה ליאת בראון יכולה להתחמק מהסדר. אבל היא החליט

אני יכולה להגיד שאני חולה. הם לא יתווכחו איתי. אף אחד לא שומר כיסא ריק לנביא השפעת בארוחת הסדר. כן, זה מה שאני אעשה. אני אמציא מחלה, אני אחשוב על כל פרט. יומיים לפני ערב החג אני אתקשר להורים שלי ואתעטש הרבה, אגיד להם שמציק לי בגרון. "אבל יהיה בסדר", ארגיע בקול ניחר, "זה בטח וירוס של 24 שעות". למחרת בבוקר אסנן שיחות למשך כמה שעות ומתישהו אחר הצהריים אפיל את הפצצה: אני לא באה לסדר. אני חולה. ויש גם את התירוץ של החתול שלי, ליתר ביטחון. הוא לא יכול להישאר לבד. הוא חתול רגיש עם חרדות נטישה. והעציצים. ואין לי מה ללבוש. ואני לא מגיעה לארוחות בלי לחם. או סושי.

ליאת בראון
כבר מזמן שאני לא חוגגת סדר פסח עם המשפחה שלי. לפני שנתיים יצאתי לארוחת ערב סמלית עם חברים באיזו דירה מצ'וקמקת בשכונת פלורנטין. שנה לאחר מכן, דהיינו אשתקד, הצטרפתי לחבר טוב וביחד נסענו להורים שלו ביבנה. בכל פעם אמרתי לעצמי שזה בגלל שההורים שלי רחוקים, הם הרי גרים ברמת הגולן ואני בתל אביב, אבל אפילו אני לא מאמינה לתירוץ המטופש של עצמי. האמת העצובה היא שפשוט לא רציתי להיות שם, עם ההורים שלי, והאחיות והילדים שלהם, המפגן הזה של "תראו מה השגתי בחיי", הבעלים והנשים והחברה החדשה של הבן דוד, והבלגן והפיג'מות של אחרי הארוחה, כולם הופכים לחיילים בצבא צחצוח השיניים, ורק אני, בתחת של עצמי, בת שלושים ושבע, שוב רווקה, עדיין רווקה, תמיד רווקה, צריכה להסביר, בלי מילים, וגם בלי ששואלים, למה אני תקועה.

 

עצב לא אמיתי
כשהייתי קטנה, פסח היה החג שלי. שבועות ארוכים לפניו הייתי מתרגשת. היינו נוסעים לסבא וסבתא בעיר הגדולה, אוכלים דברים של פעם בשנה, ישנים מכורבלים על הספות במרפסת. זו הייתה הרפתקאה, ריח עץ המנגו שסבא שתל בחצר, הדשא שתמיד נראה דוקר מדי, המכוניות שעוברות בכביש בחוץ, רעשים מסתוריים כאלה, שאין בקיבוץ. סבתא שעומלת על טיגון אלוהי של מצה-ברייט בבוקר, ואחר כך ההכנות לסדר, הבגדים החדשים, סדרי הישיבה. סבא בראש השולחן וסבתא מתעלמת מבקשותינו לשבת, רצה בין השולחן למטבח כשאנחנו הופכים דפים בהגדה ואחיותיי הקטנות תוהות מה נשתנה.

 

ומה באמת נשתנה? גדלתי בשנה. ואחר כך בעוד אחת, ועוד אחת, ועוד. עשרים כאלה חלפו מאז תור הזהב של המשפחתיות החמימה ההיא. עכשיו אמורים להיות לי ילדים משלי, ובעל שיריב איתי באוטו בפקקים, וחוב למשכנתא וריח של טיטולים. אבל ביומיום שלי אני שוכחת. רגע, תיקון – ביומיום שלי, כשאני מוקפת ברווקים מזדקנים כמוני, שוקעת בשיחות על תרבות עיתונאית ומי כתב מה, שותה את הקפה הפלצני שלי במרכז תל אביב, קל לי לשכוח שהחיים לא קשורים לרצונות שלי. ואם לא לשכוח, אז לפחות להתעלם.

 

אז אני יכולה להגיד שאני חולה ולהתחמק מהסדר גם השנה. לחסוך מעצמי את הבושה. אני יכולה, כשתגיע השעה שבה החג נכנס, להתכרבל על הספה ולקרוא ספר, לשחק סוליטייר במחשב הנייד, לכתוב. אני יכולה אפילו להתקשר בסוף הסדר ולשאול איך היה, להרגיש את הצביטה הזו בלב כשאשמע את ההמולה ברקע, את שצף שטיפת הכלים ואת השאריות נאספות לשקיות לכלבים. אני יכולה, אבל אני מוותרת. זה היה משהו שאבא שלי אמר, כשהתלוננתי בפעם המאה שהאחים שלי רואים אותי ככישלון. "זה בראש שלך", שלוש המילים האלה דקרו אותי כמו חרב פפיות. וזה נכון. אולי השנה אני צריכה לקבל את עצמי במקום להמציא עוד מחלה.

 

אז הפעם אניח לשגרה התוקעת שלי. כבר שנתיים אני בלעדיהם, מתראה איתם רק בימי חול, רק כבדרך אגב, בלי חולצות פרחוניות ובלי עניבות חג. אבל השנה אחגוג את חירותי, אאמץ את המשמעות של פסח, של חגים בכלל, אזנח את העבדות שלי. כי אחת הבעיות הגדולות ביותר בחיים שסטו מהדרך שלכיוונה הם תוכננו, היא להבין, ואולי לראשונה, שהבעיה האמיתית היא שהעצב על בדידותי הוא לא אמיתי. הוא מלאכותי, הוא חברתי, הוא תרבותי. אבל הוא לא שלי. את החיים שלי אני בחרתי, ואת הנסיעה לסדר המשפחתי השנה, גם היא בחירה שלי. והיא הבחירה הנכונה. 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus