גלעד ארדן וגדעון סער, צילום: פלאש 90
לקראת יהדות ישראלית: על החזון הדתי המהפכני של יואב שורק
social
facebook whatsup email tweeter
אריאל הורוביץ //
1.11.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"ביטול החברה הדתית הוא משהו שהחברה הדתית לא תעשה מיוזמתה. לאדם דתי קשה הרבה יותר לעשות את הצעדים שאני מדבר עליהם, כי זה כרוך בלהוריד את כיפה ולהתחיל להיות 'לייט'. זה מהלך מפרק. החילוני, לעומת זאת, עושה מהלך בונה; לא מהלך מפרק"
יואב שורק, מחבר "ברית ישראלית", טוען שהיהדות חייבת לשנות פאזה. הוא חולם על שבת שבה מוסדות התרבות פתוחים והכניסה אליהם חינם ועל "ביטול החברה הדתית", ובה בעת תוקף את החילוניות, ה"נמצאת בריקנות מאוד גדולה". ועדיין, הוא אומר, הפתרון יכול לבוא רק ממנה

יואב שורק מחייך עד היום כשהוא מספר על כך שזרקו אותו מהישיבה הגבוהה שבה למד. הוא היה אז אברך צעיר בישיבת בית אל – ישיבה שבה למד במשך תשע שנים ובה התחיל לפתח את רעיונותיו הביקורתיים כלפי עולם הישיבות והציונות הדתית. בשלב מסוים הגדיש את הסאה, ובישיבה ביקשו ממנו לא לחזור יותר.

 

"הפריע לי שלא היתה בישיבה שום יומרה לתחיית התורה", הוא אומר היום, "הרגשתי שאנחנו עוסקים בשחזור דיונים תלמודיים, כשההלכה בעצם כבר סגורה וקבועה מראש. אנחנו לומדים תורה בלי להתיימר לתת תשובות למציאות החדשה שעם ישראל נמצא בה. הבנתי שכשמדברים בישיבות על כך שצריך לגדל אנשים גדולים, אלה שטויות. הישיבות ברובן – וזה נכון עד היום – רוצות לגדל אנשים שימשיכו בתלם הדתי הרגיל ולא יחדשו שום דבר. רוב הישיבות לא מפתחות את הצד האינטלקטואלי של התלמידים. הן מצמיחות מסה של אנשים צדיקים וטובים, אבל לא מעבר לזה. אני חיפשתי משהו אחר".

 

מה חיפשת?

"חיפשתי תורה שמתמודדת עם המציאות הישראלית; עם ההווה. הרגשתי את זה בדברים הכי בסיסיים. אני זוכר שכשהייתי בכיתה י"א בישיבת נוה שמואל באפרת, למדנו בשיעור משנה על לקט, שכחה ופאה – מתנות השדה שצריך להשאיר לעניים. ואז המורה אמר שהיום, מפני שהעניים כבר לא מתעניינים בשדה ובחקלאות, אין יותר לקט, שכחה ופאה. הייתי בהלם. פתאום הבנתי שהתורה מדברת אל חברה חקלאית, ואילו אנחנו כבר לא נמצאים שם וגם לא הולכים לחזור לשם. וכשזה המצב, יש לך שתי אפשרויות: או שאתה משלים עם זה שהתורה לא רלוונטית, שזאת איזו התרפקות על עבר, או שאתה מבין שהמשימה של הדור שלך היא לחשוב מחדש על הרבה מאוד דברים שהתורה עוסקת בהם. ואת זה אי אפשר לעשות כמעט בשום ישיבה".

 

קריאה נוספת: גם הרב אהרן ליכטנשטיין היה מהפכן ציוני-דתי בדרכו

 

לשוב אל יהדות ארצישראלית

 

אני נפגש עם יואב שורק לרגל צאת ספרו החדש "הברית הישראלית" (ידיעות ספרים), שבו הוא פורש את משנתו הדתית והרעיונית. שורק ייסד את מוסף "שבת" של העיתון "מקור ראשון" וערך אותו במשך שבע שנים, וכיום הוא עוסק בכתיבה בעיתון. הוא נולד ברחובות ב-1970, גדל במשפחה ציונית-דתית קלאסית ולמד שנים ארוכות בישיבות מזרם מרכז הרב. במשך כמה שנים התפרנס כאיש מחשבים, ולאחר עבודה לצד השר דאז הרב בני אלון, הגיע ל"מקור ראשון". 

 

יואב שורק
התנ"ך כקריאה לתיקון עולם. יואב שורק

 

 

הציר המרכזי בספרו ובהגותו של שורק הוא העיקרון שהשיבה לארץ ישראל והמפעל הציוני מחייבים כינון של שלב חדש ביהדות. היהדות נתפסת כיום כדת הלכתית שבנויה על מצוות וריטואל דתי אינטנסיבי, ואילו שורק טוען – ובכך כבר קדמו לו אחרים – שאורח החיים ההלכתי הוא ברובו פיתוח של תקופת הגלות, ושהתורה שבכתב – ובמידה רבה גם חז"ל – מכוונים את האדם אל מקומות אחרים לגמרי. עם חזרת עם ישראל לארצו, שורק קורא לשוב אל יהדות ארצישראלית, שאבדה בגלות.

 

"המסרים הבסיסיים של המקרא הם לא מסרים דתיים", הוא אומר, "התורה שבכתב לא מנסה להעתיק את מרכז הכובד של האדם מעולם החול אל העולם הקודש. המטרה של המקרא איננה שהאדם יחשוב כל הזמן על אלוהים ויהיה עסוק בו, אלא שיתרכז בעולם הזה. העולם הבא, למשל, לא מוזכר בכלל בתנ"ך, וזה משמעותי מאוד. התנ"ך מדבר אל האדם שמוטרד מהקיום שלו בעולם הזה וקורא לו לתקן את העולם. אברהם נקרא לשמור דרך ה' 'לעשות צדקה ומשפט'. זה החזון. אבל החזון הזה יכול להתקיים רק בהקשר מסוים – כאשר עם ישראל יושב בארצו".

 

ומה קורה כשעם ישראל יוצא לגלות?

"המערכת מתאפסת. המודל המקראי כבר לא עובד; העולם הוא כבר לא אותו עולם שאנחנו רוצים לתקן. המצוות כבר לא מממשות ערכים בעולם, אלא משמרות ערכים. חז"ל מתאימים את עצמם לתקופה שאחרי החורבן ובונים מערכת של הלכות שמותאמות למציאות של גלות. אצלם עדיין נשמר האופי המקורי של התורה כמדריכה לחיים בעולם, אבל במהלך הדורות, היהדות מתחילה יותר ויותר לקבל מאפיינים של דת. מצוות כמו לימוד תורה ותפילה, או מקומות כמו בית מדרש ובית כנסת – כל אלה נהיים למוקד של היהודי, וחלק מה'דת' היהודית, שהיא שונה מאוד מהיהדות הארצישראלית".

 

"הציונות", ממשיך שורק, "היא הכרה בכך שהגיעה השעה לחזור. וכשהגיעה השעה לחזור, משהו ביהדות הגלותית צריך להשתנות. אבל מה שקרה הוא שאף אחד לא לקח על עצמו את הפרויקט של בניית היהדות מחדש. מצד אחד, יש יהדות שמצליחה להעניק דת מוצלחת, יעילה – היא מודל שעובד. ומצד שני, יש מרד ציוני-חילוני שבעיקר זונח את היהדות הגלותית, מבלי לבנות משהו חדש. אבות הציונות לא השקיעו מספיק באתגר הזה. הם זנחו אותו לטובת אתגרים אחרים, דחופים יותר, אולי מתוך מחשבה שהחוק והמדינה יכולים להחליף את הדת. זה לא עבד. החברה החילונית היום נמצאת בריקנות מאוד גדולה ונגררת להתבוללות תרבותית של 'עם ככל העמים'. הגענו לכאן אחרי גלות מאוד ארוכה, מתוך יומרה ליצור יהודי חדש, וזה לא קרה. במקום זה נוצר כאן מין קוסמופוליט חדש שרוצה שתל אביב תהיה בדיוק כמו ניו יורק. עם ישראל עבר שינוי כל כך דרמטי במאה השנים האחרונות; עשינו קפיצה מטורפת - לא יכול להיות שלא יהיה לזה ביטוי בהלכה שלנו".

 

אבל עד כמה הפרויקט הזה יכול באמת להיות משהו שמעניין את רוב הציבור? בסופו של דבר, רוב הציבור הישראלי אינו שומר מצוות ואינו מתעניין בהלכה – ישראלית או גלותית.

"ראשית, אני בהחלט פונה קודם כול לאליטה של הציבור הזה, לאנשי הרוח שמתעניינים בתחומים האלה ועוסקים בהם. שנית, מגיל צעיר מאוד ברור לי ששמירת המצוות שלי כמעט חסרת משמעות אם היא לא קשורה למה שרוב עם ישראל עושה. זה אומר משהו  - שומרי המצוות הם מיעוט. יש לזה משמעות. פעם, כשהייתי צעיר יותר, קראתי את המציאות כמו שקוראים אותה ברוב המוסדות בציונות הדתית: העובדה שיש כאן רוב חילוני היא טעות זמנית, ואוטוטו כולם חוזרים בתשובה. אבל כשאתה שואל מה יקרה כשכולם יחזרו בתשובה, אתה מבין שכל המאפיינים שמבחינים בין דתיים לחילונים – כיפה, חצאית – הכול מאבד משמעות. הפריבילגיה שיש היום ליהדות ההלכתית - שמי שיש לו שאלות קשות מיד עוזב את החברה הדתית - לא תהיה, כי כולם יהיו 'החברה הדתית'. זה משנה את היהדות. הבנתי שהאוטופיה שלי שונה מאוד מכל מה שמספרים לי ושהרבה דברים שאנחנו עושים היום כ'דתיים' לא יהיו רלוונטיים כשכל עם ישראל יחליט להצטרף לפרויקט הזה. זו לא תהיה אותה היהדות. יצטרך להיבנות כאן משהו אחר".  

 

והמשהו האחר ששורק מדבר עליו, אותה יהדות ישראלית חדשה שהוא מייחל שתיווצר, שונה מזו שמוכרת לנו היום. "זו יהדות פחות דתית", הוא אומר, "פחות מתערבת בחיי היומיום. יש בה מצוות שתובעות הרבה מהאדם, אבל אתה פוגש אותן בצמתים, והן אינן מנהלות לך את חיי היום יום בצורה אינטנסיבית. יש הרבה יותר מרחב לעשיית החולין של האדם – לעבודה שלו, לתרומה שלו לחברה, לערכים שהוא מקדם. זו יהדות שמתנהלת כאן ועכשיו ומוותרת על השפה הארכאית של אמות וזוזים, במקום על סנטימטרים ושקלים. הריקוד הזה שאנו מנהלים כיום, שהשפה ההלכתית אינה שפת המשפט והיומיום שלנו, יוצר ניתוק לא בריא. זו יהדות שמסתכלת למציאות בעיניים, ולא בורחת".

 

אבל האדם הזה גם משאיר משהו מאחור. אילו סממנים של היהדות שמוכרים לנו היום לא ייכללו ביהדות הישראלית שאתה מתאר?

"קודם כול, האדם הזה משאיר מאחור את ההנחה שיש לו מערכת סגורה ומוכנה, מעין ברירת מחדל שהוא יכול לחזור אליה בכל רגע נתון, והיא מתעלמת מהשאלות הקיומיות שמפריעות לו בחוץ. אי אפשר יותר למכור את האשליה שיש כאן מודל שהוא תמיד טוב ותמיד עובד. ברור לי שהמציאות של היום, שמסדרת לכל אדם סדר יום כאילו-אידיאלי ופוטרת אותו מהתלבטויות ומלעצב לעצמו את החיים, היא מציאות שלא יכולה להימשך. יינתן יותר חופש, פחות מילוי דתי של היום ורדיפה אחרי מצוות. אנשים כבר לא יהיו חלק ממסדר. הם יכולים בתקופות מסוימות להחליט שהם רוצים להיכנס למסדר דתי, יש לזה מקום, אבל זה נעשה רשות. משהו וולונטרי. לא משהו שהוא חובה לכל אדם, ובוודאי לא משהו שלפיו שופטים אנשים. זו יהדות מאווררת יותר מבחינה ריטואלית, שמכילה יותר אופציות. במקום להציג מודל שחל על כולם והוא תמיד נכון, היא משאירה דברים פתוחים".  

 

החילונים הם המפתח

 

אחד התחומים שהיהדות הישראלית תעסוק בהם, לדברי שורק, הוא שאלת השבת. "לב השבת היום הוא הניתוק מהתקשורת האלקטרונית, ולא ל"ט אבות מלאכה", הוא אומר, "ההלכה שמספרת לעצמה שהיא מבוססת על ל"ט מלאכות לא מחזיקה מים. יש בזה לא מעט סדקים. צריך לבנות מודל חדש של יסודות השבת, שלא יהיה מבוסס רק על תפילה וחמין. אני רואה מציאות שבה בשבת, למשל, כל מוסדות התרבות והמוזיאונים פתוחים והכניסה אליהם חינם. אנשים לא עובדים ולא עוסקים במסחר וגם לא יוצאים מחוץ לעיר שלהם, אלא נשארים לבלות בעיר. זו שבת. ואז יש מציאות שבה תיירים מכל רחבי העולם מגיעים לכאן כדי לראות מדינה מודרנית שמפסיקה את המרוץ ההישגי ואת הפעילות הכלכלית ליום אחד בשבוע. זו בשורה ענקית של היהדות לעולם, אבל ויתרנו עליה כדי לקיים שבת מגזרית מאוד ספציפית. אני חושב שצריך לדרוש פסוקים מהתורה כדי לעשות את המהלך הזה ולהמשיך את מה שהתנאים והאמוראים עשו. אנשים שואלים תמיד אם פסיקה מסוימת נאמנה לתלמוד או לא, ואני עונה: אני נאמן לתלמוד, אבל מבקש להמשיך את הדיון שמתנהל בו. היתה הקפאה לדורות רבים, שצריך כעת להפשיר".  

 

הברית הישראלית
עטיפת הספר

 

אני יודע שיש לא מעט רבנים שיוכלו להזדהות עם חלק מהדברים שאתה אומר, אבל אתה מתקדם עוד כמה צעדים. באחד ממאמריך קראת ל"ביטול החברה הדתית".

"נכון. במשך שנים ניסיתי להציק לציונות הדתית. חשבתי שהשינוי צריך לבוא ממנה. היום אני מבין שזה לומר לציונות הדתית: 'תתאבדי'. ביטול החברה הדתית הוא משהו שהחברה הדתית לא תעשה מיוזמתה. לאדם דתי קשה הרבה יותר לעשות את הצעדים שאני מדבר עליהם, כי זה כרוך בלהוריד את כיפה ולהתחיל להיות 'לייט'. זה מהלך מפרק. החילוני, לעומת זאת, עושה מהלך בונה; לא מהלך מפרק. לכן, מי שעושה את הצעד הנוסף הזה לא יכול להישאר רב בציבור הדתי. הציפייה שמתוך העולם הדתי יצמח משהו שהוא אחר, שבאמת פותח הכול, היא לא ריאלית".

 

אז איפה נמצא המפתח לשינוי שאתה מייחל לו? האם יש אלטרנטיבה לציונות הדתית הזאת, שממנה אתה מאוכזב?

"המפתח נמצא בחברה החילונית. היא צריכה ליצור משהו חדש, בשיתוף פעולה עם אנשים שבאו מהציבור הדתי ומדברים את השפה ונמצאים במרחב התפר המתפתח. אני חולם שייבנה בית מדרש שיש בו גרעין חילוני משמעותי, והתפקיד שלו יהיה לבנות תורה. הוא לא יהיה עסוק בלהרוס ולקעקע, אלא בלבנות משהו שאכן יתחרה ביהדות הגלותית ויראה שאפשר לקיים יהדות אחרת. אני לא יודע מה תהיה התוצאה הסופית של כל זה. אני מספיק עניו כדי לתת לפרספקטיבה של הדורות לקבוע. אבל אני כן חושב שדברים צריכים להתחיל לזוז ושהמון תהליכים יכולים להתחיל להתפתח, ממקום נקי, לא מרדני. יש המון עבודה". 

 

קריאה נוספת: עוד על חיבוטי הנפש של הציונות הדתית

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי   

אולי יעניין אותך גם מפגש חמישי: נישואי תערובת– מי אמר שאסור? halacha_5 האירוע התקיים ביום ראשון,
20:00 / 3.1.16
מפגש חמישי: נישואי תערובת– מי אמר שאסור?

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus