ההצגה חייבת להימשך
ההצגה חייבת להימשך
social
facebook whatsup email tweeter
שירה קדרי-עובדיה //
21.4.14
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
המחזה "גטו" מאת יהושע סובול, שהציג את השואה באופן פורץ דרך, הואשם באנטישמיות ונהיה למחזה הישראלי הידוע ביותר בעולם. גם היום, 30 שנה ואלפי הצגות מאז עלה (ב-20 מדינות שונות), הוא ממשיך לעורר תגובות קשות

"יש הוראה של הגרמני, יימח שמו, להקים מחדש את התיאטרון. קדימה רבותיי, להתעורר, להתעורר. חייבים לפעול לפני שהוא יתחרט".

(יעקב גנס, ראש גטו וילנה, מתוך המחזה "גטו")

 

30 שנה, אלפי הצגות, 66 תיאטראות ו-20 שפות ידע המחזה "גטו" מאת המחזאי יהושע סובול מאז הועלה לראשונה, ומאז הוא מחזיק בתואר המחזה הישראלי המוכר ביותר בעולם. במהלך שלושת העשורים האחרונים עבר המחזה גלגולים ועיבודים שונים, פשט ולבש צורה וזכה לתגובות מגוונות: מהתלהבות והתפעלות ועד דחייה וביקורת נוקבת.

 
orn_4561-642x422_0
"גטו", הקאמרי, 2010. יותר משזה מחזה על מוות, זה מחזה על החיים (צילום: אורן יזרעאל)

עלילת המחזה, המבוסס רובו ככולו על עדויות היסטוריות ועל דמויות שהיו באמת, מתרחשת בגטו וילנה בתקופה שלפני חיסולו (בין השנים 1942-1943). במרכזו של המחזה עומדים קצין האס.אס קיטל, ראש המשטרה היהודית גנס והזמרת היהודייה חיה. אבל גיבורו הראשי של המחזה איננו דמות בשר ודם: צירו המרכזי של "גטו" הוא התיאטרון היהודי שהוקם בווילנה; מתרחשים בו חלקים גדולים מהעלילה, עולות סביב קיומו כמה מהדילמות המהותיות ביותר במחזה, ובו יתממש, לבסוף, גורלם הטרגי הבלתי נמנע של שחקניו.

 

סיפורו המרתק של התיאטרון חושף את בעיות הקיום בגטו ואת המאבק היומיומי שניהלו היהודים בגטו – לא רק כדי לשרוד, אלא גם כדי לנהל חיי תרבות ולשמור על צלם אנוש. יותר משזה מחזה על השמדה ומוות, "גטו" הוא מחזה על החיים: על ההיאחזות בהם כנגד כל הסיכויים ועל יצירה וחדשנות בעולם שבו שולטים המוות וההשמדה.

 

הנאצים אינם שטן טהור

אף שמדובר בקלאסיקה שזכתה לשלושה עיבודים שונים בארץ, המחזה לא התקבל לגמרי בקלות בתחילת דרכו. הצגתם של החיים המורכבים בגטו, על הטוב והרע שבהם (ובמיוחד דמותו של היהודי דסלר, אשר מתנדב לעזור לנאצים במסע ההתעללות ביהודים בתקווה להציל את עצמו), זכתה לביקורת קשה מבית, וגם מחוץ. מנהל תיאטרון פרנקפורט אמר בתגובה על טענות כי מחזה אחר שהועלה בתיאטרון הגרמני הוא אנטישמי: "'גטו' אנטישמי הרבה יותר".

 

סובול, מצדו, התנגד אז לטענות בכל תוקף: "המחזה 'גטו' מנסה להציג את החברה היהודית בגטו כחברה אנושית לכל דבר, להראות שהיהודים אינם יותר טובים או יותר רעים מאנשים אחרים", אמר בראיון ל"מעריב" בשנות 1985, "אם מישהו רואה בהצגתם של יהודים כבני אדם אנטישמיות, הוא שולל מהיהודי את הזכות להיות אדם ככל אדם".

 

הקושי בקבלתו של המחזה לא הסתכם רק באופן שבו הוצגו היהודים במחזה, אלא גם באופן שבו מתוארים הקצינים הנאצים. קיטל, קצין האס.אס הממונה על הגטו, הוא דמות מורכבת ורבת פנים שמצליחה להוליך שולל את כל הסובבים אותה - מיהודי הגטו ועד הצופים שבאולם. הוא כריזמטי ושופע קסם, חובב אמנות מושבע ומגלה לא פעם חיבה כלפי שחקני התיאטרון.

 

"בלא מעט יצירות על השואה שקדמו ל'גטו', השלטון הנאצי הצטייר כלא אנושי. הנאצים הוצגו כמעין 'שטן טהור', דמויות שאין להם שום קשר לחברה האנושית", אומר היום סובול' "אבל במהלך התחקיר גיליתי שזה ממש לא נכון. הם היו אנושיים, היו להם חולשות והשלטון שלהם היה מושחת ורקוב. גיליתי, למשל, שלנאצים עצמם היה אינטרס להמשיך ולקיים את הגטו, משום שהם ידעו שברגע שהוא יחוסל' הם יישלחו להילחם בחזית הרוסית". גם את התובנה הזאת היה קשה לקהל לקבל בתחילת דרכו של המחזה. 

 

"הצגת הבכורה טלטלה רבים; גם את מבקרי התיאטרון", נזכר כעת סובול, "היה עיתונאי שהזדעזע מהעובדה שהמחזה רצוף שירים וריקודים. הוא שאל: 'איך אפשר לשיר במחזה על השואה?' הוא לא הבין ש'גטו' אינו מחזה על השואה, אלא מחזה על אנשים ועל תיאטרון שמתקיים במציאות בלתי אפשרית. גם אז, בגטו עצמו, נכתבו הרבה שירים".

 

היום, במציאות שבה סיפוריהם של היהודים בתקופת השואה זוכים לעיבוד קומיקס (ראו למשל את ספרי "מאוס" של ארט ספיגלמן), מושרים בעיבוד רוקיסטי ("אפר ואבק" של יהודה פוליקר ויעקב גלעד) ומוצגים אפילו כקומדיה מתוקה-מרירה ("החיים יפים", סרטו של רוברטו בניני מ-1997), קשה להזדהות עם הביקורת נגד המחזה. אלא שאז, ב-1984, הצגתם של החיים בגטו באופן כל כך מורכב ומלא חיים היתה מעשה פורץ דרך.

 

כשדובקה פנתה לחייקה

"גטו" הוא מחזה שאי אפשר להיות אדישים כלפיו. התגובות שהוא מעורר משתנות בהתאם לאזור הגיאוגרפי והתקופה שבו הוא מועלה, אבל הן תמיד שם. בארץ, למשל, פתח המחזה מחדש את שאלת האופן שבו ראוי לזכור את השואה בדורות הבאים.

 

orn_4694
ייצוג אנושי של נאצים (צילום: אורן יזרעאל)
"בשנות ה-50 התקבע המושג 'השואה והגבורה'. כאילו שהיו שני סוגים של יהודים: אלו שהיו גיבורים ומרדו בנאצים, ואלו שהלכו אל המוות 'כצאן לטבח'", אומר סובול, "אני ניסיתי לצייר תמונה מורכבת יותר; ניסיתי לומר שגבורה לא באה לידי ביטוי רק בהתנגדות פיזית – שכמעט שלא התרחשה בפועל בשואה – אלא גם בפעילות רוחנית. גבורה היא גם יצירה, היא גם הניסיון לקיים חיי רוח ותרבות תחת שלטון הנאצים".

 

סובול נזכר בדיון סוער שהתקיים על במת תיאטרון חיפה לאחר הצגת הבכורה, בהשתתפות כמה מניצולי גטו וילנה. "על הבמה ישבה חייקה גרוסמן, שהיתה בתנועת הפרטיזנים וההתנגדות בגטו, ולידה ישבה דובקה ולדהון, שהיתה גם היא בגטו. אני זוכר שדובקה פנתה לחייקה ואמרה לה: 'חייקה, את ניצולה סוג א', כי עלייך אומרים שהצלת את 'הכבוד היהודי' בכך שהתנגדת. אבל אני ניצולה סוג ב', כי הצלתי רק את עצמי'. המחזה עורר וויכוחים מהסוג הזה, שהיו חנוקים כאן בארץ במשך שנים רבות".

 

בגרמניה, לעומת זאת, עורר המחזה תגובות אחרות לגמרי. סובול נזכר בוויכוח שהתעורר בינו ובין העיתונאי היהודי-גרמני הנריק ברודר על העלאתו של המחזה בגרמניה בפעם הראשונה. "ברודר כתב אז ש'גטו היא ההצגה הנכונה לקהל הלא נכון'. הוא טען שהגרמנים עלולים להשתמש במחזה כדי להקל על מצפונם. הרי לפי המחזה, יש יהודים שמשתפים פעולה עם הנאצים. נכון שכל הדברים שמתוארים במחזה התרחשו גם במציאות, אבל הוא לא הבין למה צריך להציג אותם בפני הקהל הגרמני", אומר סובול, "אני טענתי בתגובה שאין דבר כזה, 'קהל לא נכון'. המחזה אינו מקל על הגרמנים, אלא להפך; הוא מציג בפניהם תמונה מורכבת שמאלצת אותם להתמודד בצורה רצינית עם העבר".

 

ומה בנוגע למדינות שאין להן קשר ישיר לשואת היהודים? מתברר שגם שם מצליח המחזה לעורר עניין רב. שתי הפקות של המחזה עלו לאחרונה בטורקיה, ולפני שנים אחדות נכח סובול בהפקה שהוצגה ביפן. "ישבתי באולם, ומסביבי ישב קהל יפני שהתייפח לאורך ההצגה כולה. לא תיארתי לעצמי שהיפנים יגיבו כך, אבל כנראה הסיפור דיבר גם אליהם", הוא אומר.

 

כל העולם במה


עלילתו של "גטו" בנויה מעגלים-מעגלים: במעגל החיצוני ניצבת דמותו של ישראל סגל, שרוליק, מי שהיה המנהל האמנותי של תיאטרון הגטו. ההצגה נפתחת במונולוג שלו, בדירתו בתל אביב, עשרות שנים לאחר השואה. ההצגה כולה היא למעשה תיאור של זיכרונותיו, כך ש"המחזה הוא בעצם פלאשבק אחד ארוך המסופר מנקודת מבטו", אומר סובול.

 

במעגל השני ניצב הגטו עצמו – על יושביו, מנהיגיו ושוביו הגרמנים. במעגל השלישי, לבו של המחזה, ניצב התיאטרון. המחזות המועלים בו אינם מנותקים לגמרי מהמציאות האפורה שבחוץ, ולא פעם הם משמשים כמראה חדה ובהירה שלה. כך, למשל, בסצנת הסיום של המחזה, שבה המשפט "כל העולם במה" מקבל במחזה פרשנות מוחשית ומצמררת במיוחד, שכן יושבי הגטו כולם הם לא יותר מאשר בובות מריונטה שפועלות על פי תסריט המוכתב להם מלמעלה, תסריט שסופו המר ידוע מראש. " פרופ' יהודה באואר: מובן שיש בו גם אלמנטים ספרותיים ומומצאים, אבל בעיקרו של דבר, 'גטו' הוא מחזה שנותן תמונה די מדויקת, לדעתי, של המציאות שהיתה באותם הימים בגטו וילנה "

 

"גטו", מעיד פרופ' יהודה באואר, ההיסטוריון המומחה לחקר השואה, שייעץ לתיאטרון חיפה בהעלאתו הראשונה של המחזה, מעיד שהוא נאמן למדיי לאמת ההיסטורית. "מובן שיש בו גם אלמנטים ספרותיים ומומצאים, אבל בעיקרו של דבר, 'גטו' הוא מחזה שנותן תמונה די מדויקת, לדעתי, של המציאות שהיתה באותם הימים בגטו וילנה". הוא סבור שסוד הצלחתו של המחזה טמון בשילוב המדויק שנעשה בו בין אמת היסטורית ובין חופש אמנותי. "אני יכול לומר ש'גטו' הצליח להשפיע עליי רבות", הוא מסכם.

 

אבל למרות הדיוק ההיסטורי היחסי, "גטו" הוא בראש ובראשונה יצירה אמנותית, שזוכה לפרשנות חדשה בכל פעם שהיא מוצגת. "התמונות והתעודות מגטו וילנה פרושות בפני כל צוות יוצרים, אבל כל אחד בוחר לזהות בהן משהו אחר", אומר מעצב התפאורה בהפקה האחרונה, רוני תורן, "לא רק שבכל הפקה נוצר מחזה חדש, אלא נכתבת על הבמה היסטוריה חדשה".

 

החירות לפרש את המחזה על פי נקודת מבטו האישית של הבמאי, מתאפשרת בזכות העובדה שעלילת המחזה נמסרת מתוך זיכרונו הסובייקטיבי של שרוליק, ולא היישר מתוך דפי ההיסטוריה. "נקודת הפתיחה היא בהווה: דירה בתל־אביב, 40 שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה", אומר תורן, "דרך סיפורו של שרוליק אנחנו עוברים אל מראות העבר, ובממלכת הזיכרון, כמו בתיאטרון, הכול אפשרי: אין עקביות, אין הבדל בין אמת לבדיון".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

כל הפרטים על האירוע "30 לגטו" בבית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus