תומר נויברג פלאש 90
"עולם זה אינו עולמו של האדם הלבן": על הרלוונטיות של הגותו של אברהם יהושע השל למחאת הקהילה האתיופית
social
facebook whatsup email tweeter
אריאל הורוביץ //
5.5.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"וכך כתב השל: "כל הפוגע באדם שחור, בין שהוא בעל בית ובין שפועל, תהא זו מלצרית או נערת מכירות, אשם בפגיעה במלכות אלוהים" "
הגותו של אברהם יהושע השל – רב אמריקאי, הוגה הומניסט וחבר בשעתו בתנועה לזכויות האזרח – עשויה להעניק השראה להתמודדות עם בעיית הגזענות בחברה הישראלית, ובד בבד, לחלץ את אלוהים מן המגירה המגזרית-מפלגתית שהועידה לו

מחאת בני הקהילה האתיופית תפסה את מדינת ישראל, ובפרט את הנהגתה, לא מוכנה. בחודשים האחרונים לא היה ולו רמז לכך שהיא עומדת לפרוץ, ומשהתפוצצה, הסיטה את הישראלים מסדר היום הרגיל – שאותו מכתיבים במידה רבה כלי התקשורת והפוליטיקאים – לעבר סדר יום חברתי-אזרחי, שעוסק בזכויות אדם ובתרבות של קהילה.

 

את עיתויה חבה המחאה הנוכחית לסרטון המחריד שבו נראים שוטרים מכים באכזריות צעיר ממוצא אתיופי. הקטע נעשה במהירות ויראלי והצית את אש ההתנגדות, שכעת כבר ברור שהיא התפרצות של תחושות שבעבעו במשך שנים בקרב בני הקהילה האתיופית. אם כן, שנים על גבי שנים של אפליה על רקע צבע עור שונה ותרבות שונה התגבשו לכלל מחאה בוערת שמציבה מראה מול החברה הישראלית.

 

מה אפוא נשקף ממנה? החברה הישראלית נגועה בגזענות; בכך אין כל חידוש. היא גם לא היחידה שלוקה במחלה. הגזענות, וביטוייה השונים כגון פחד מזרים ושנאת זרים, הם נחלת המין האנושי מאז ראשית ימיו. האחר מאיים על ה'אני' ועל הגרעין הזהותי שלו, בראש ובראשונה בגלל שונות פיזית, מנטלית, תרבותית; והשונות הזאת יוצרת איום ומולידה הבניות תרבותיות המסייעות לקבוצה ההגמונית להתמודד עם הפחד, לרוב באמצעות הדרה, אפליה וסגרגציה.

 

אלו רעיונות מופשטים אמנם, אבל קשב מינימלי לדבריהם של בני העדה האתיופית בתקשורת בימים האחרונים יגלה שהם מצעהּ של המחאה. דומה שיותר מכול, המפגינים מוחים נגד מציאות תרבותית שהכניסה אותם להגדרות ולחצה אותם בסד של הבניות – כאלו שמנעו מהחברה הישראלית לראות אותם כמות שהם. תחת זאת, היא התבוננה בהם כאילו נמצאו מאחורי מסך, מחיצה. והנה כי כן, כעת המוחים מבקשים להסיר את המחיצות הללו: להכריז על עובדת היותם "בני אדם, כמו כולם", כמילותיו של דן אלמגור בשיר מתוך המחזמר "אל תקרא לי שחור".

 

הימים הבאים הם קריטיים בדברי ימיה של המחאה האזרחית. שלל סוגיות מאיימות לדחוק אותה מסדר היום הציבורי. אך אם היא תתחזק, היא תיוושע מהגורל האכזר שמצפה כמעט לכל נושא "חברתי" – שיכחה ונשייה.

 

אברהם יהושע השל כמשל

 

בהפגנות הימים האחרונים בלט בהיעדרו מהדיון הממד הרוחני, הדתי – לא במובן ההלכתי, אלא הרליגיוזי. ניתן להציע הסברים רבים לתופעה הזאת: חלקם יתמקדו בזהות המוחים, האחרים בזהות הנמענים, ובמקרה הזה, אופייה של החברה הישראלית בכללה, שבה השיח הרוחני והתיאולוגי תופס מקום שולי, ונושאים דתיים מסומנים בדרך כלל כתוצאות של עוול (הדרת נשים, היעדר תחבורה ציבורית בשבת או הסכמים קואליציוניים שנויים במחלוקת), ולא כדרכים למציאת פתרונות.

 

השראה לשיח דתי של זכויות אדם והומניזם נמצאת בדבריו של אברהם יהושע השל, שפעל ויצר באקלים שונה מזה הישראלי, אך סביב עניינים דומים לאלה שמדינת ישראל מתחבטת בהם.

 

השל נולד בשנת 1907 בפולין, בן למשפחת אדמו"רים מיוחסת. הוא למד באוניברסיטה בברלין, ולאחר מכן היגר לארצות הברית, שם לימד בסמינר התיאולוגי היהודי בניו יורק. השל היה לאחד הפילוסופים היהודים החשובים של המאה ה-20, ומן הדמויות הבולטות במאבק למען זכויות האזרח בארצות הברית. יתר על כן, היה ידידו של מרטין לותר קינג, מנהיג מאבק השחורים באמריקה, וצעד אתו יד ביד בעצרת המחאה הגדולה בסֶלמה. השל ראה בעצרת הזאת – שבה אפרו-אמריקאים תבעו שוויון זכויות וקראו קריאות בגנות הגזענות – לא פחות מחוויה דתית. "הרגשתי שרגליי מתפללות", אמר לאחריה, ובכך החיל את העיקרון החסידי של "עבודה בגשמיות" – עבודת האל דרך פעולות גשמיות – על המעשה המוסרי הפוליטי.

 

לקריאה נוספת: על ספר חדש שסוקר את תולדות השפלתם של כוהני הדת האתיופים בישראל

 

השל נפטר ב-1972. כתביו תורגמו לראשונה לעברית בשנות ה-70, אך ברבות השנים הוא נשכח, וכיום מיתרגמים עוד ועוד מכתביו, והוא נלמד ונקרא במוסדות רבים, בעיקר הודות לעבודתו של ד"ר דרור בונדי. מבחר ממאמריו שראה אור לפני כמה שנים, "אלוהים מאמין באדם" (בתרגום של אותו בונדי), נפתח במסה נגד הגזענות.

 

הימים הם ימי שנות ה-50 בארצות הברית; אירועים של ירי שוטרים בצעירים ממוצא אפרו-אמריקאי זעזעו והסעירו את היבשת, וגם אקט המחאה של אישה צעירה אחת, רוזה פארקס שמה, שסירבה לשבת במקומות המוקצים ל"שחורים" באוטובוסים. השל, כמנהיג דתי המבקש להציג את בשורת היהדות לעולם המודרני, התייחס להלך הרוח הזה בנאומו, והדברים מהדהדים עד היום, רלוונטיים כאז.

 

השל וקינג
הרב השל (משמאל) עם מרטין לותר קינג. שחורים? לבנים? בני אדם!

 

"דת וגזע: איך אפשר להגות את שתי המילים יחדיו?", שואל השל בפתח דבריו, "לפעול ברוח הדת משמע לאחד את הנתון בפירוד, לזכור שהאנושות כשלמות אחת היא בנו האהוב של אלוהים. לפעול ברוח הגזע משמע להפריד, לקרוע, לבתר את בשרה של האנושיות החיה. האם כך יאה לכבד אב – לענות את בנו? כיצד אנו יכולים לשמוע את המילה 'גזע' ולא לחוש כל מוסר כליות? ... גזעניות היא שטניות, רוע גמור", הוא כותב.

 

ועוד כתב השל באותו מאמר: "הדרך שבה אנו פועלים, הדרך שבה אנו נכשלים מלפעול, חרפה היא לנו ואסור לה שתימשך לנצח. עולם זה אינו עולמו של האדם הלבן. עולם זה אינו עולמם של האנשים שאינם לבנים. עולם זה הוא עולמו של אלוהים. אין מקום בעולם הזה לאדם המנסה למסמר את האחר למקומו. הגיעה העת לתשובת האדם הלבן. נכשלנו בשימוש בשדרות הפתוחות לפנינו כדי לחנך את לב האדם וראשו, כדי להביא את עצמנו להזדהות עם מקופחי הזכויות. ואולם תשובה היא יותר מאשר חרטה והכאה על חטא על פגיעות שנעשו. תשובה משמעה תובנה חדשה, רוח חדשה, אף כיוון פעולה".

 

"האכפתיות לכבודו של האדם השחור מוכרחת להיות עיקרון מפורש בין עיקרי האמונה שלנו. כל הפוגע באדם שחור, בין שהוא בעל בית ובין שפועל, תהא זו מלצרית או נערת מכירות, אשם בפגיעה במלכות אלוהים. לאף איש דת או חבר בקהילה דתית אין זכות לתהות על העיקרון שיראת הקודש כלפי אלוהים מתגלה ביראת קודש כלפי אדם, שהחרדה שעלינו לחוש שמא העלבנו בן אנוש מוכרחת להיות לא מותנית כמו החרדה מאלוהים. מעשה אלימות הוא מעשה של חילול קודש. יהירות כלפי אדם אחר כמוה כנאצה כלפי אלוהים".

 

קשה לנתק את דבריו של השל מחוויותיו האישיות שלו – כיהודי שגדל בפולין וחווה את האנטישמיות האירופית, שממנה ברח אל ארצות הברית, רק כדי לגלות שגם היא לוקה בגזענות ובאפליה כלפי אחרים. בתחושת שליחות ודחיפות, רוויית פתוס יהודי-נבואי ואכפתיות לכל אדם שנברא בצלם, פעל השל לצדו של מרטין לותר קינג והיה לאחד מראשי המאבק הזה. עבורו, היה זה מאבק למען הגדלת שמו של אלוהים בעולם, שמחולל בכל פעם שבני אדם נפגעים ומופלים.  

 

קשה גם לנתק את דבריו של השל מן ההקשר האמריקאי שבו הם נכתבו. שפתו של השל רחוקה מן השפה השלטת בציבור הישראלי, ונדמה שהמרחק הזה הולך וגדל משנה לשנה. תפיסת האלוהים, הפתוס הנבואי, ההומניזם – כל אלה אמנם נוכחים כאן, אך במידה מועטה. אולם הדברים של השל כמו קמים לתחייה לנוכח עוולות ואפליה על רקע גזעי, ומכאן החשיבות שלהם במאבק הנוכחי של בני הקהילה האתיופית.

 

דווקא כאשר מנהיגים דתיים בימינו ממלאים את פיהם מים (אחדים מהם אף נוטלים חלק, ישיר או עקיף, באפליה הגזעית); דווקא כאשר השיח מאיים להתפוגג, או להתבוסס בדיון שאופקיו מוגבלים – דבריו של השל יכולים להציע סיכוי להכניס את אלוהים אל תוך השיח הזה, ובכך לעשות שני דברים: להעניק זווית אחרת למאבק הנוכחי של בני הקהילה האתיופית, ולהוציא את אלוהים מן המגירה המגזרית-מפלגתית שהחברה הישראלית הועידה לו.

 

והנה דוגמה אחת מני רבות לאפליה נגד הקהילה האתיופית 

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus