חורבן המגדלים
חורבן המגדלים
social
facebook whatsup email tweeter
11.9.11
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
במלאת עשור לאסון התאומים מתפרסמת אסופת מאמרים שעוסקת בנושא מנקודת מבט של הפילוסופיה וההלכה היהודית. תובל צ'סלר בוחן איך הרבנים המרכזיים בארצות הברית מתמודדים עם שאלות שרק אלוהים יודע את התשובה עליהן

עשור עבר מאז קיפדו את חייהם כ-3,000 בני אדם בפיגוע הטרור הגדול בתולדות האנושות.  אף ליהודים, שרבים מהם כבר נתקלו בטרור בגרסתו המזרח תיכונית, היה ה-11 בספטמבר בסימן הלם מוחלט. בימים אלה, במלאות עשור לאותו יום נורא, מוציאה הקהילה היהודית האורתודוקסית את הספר Contending with Catastrophe: Jewish Perspectives on September 11th .

 הספר עוסק באירוע הטרור מנקודת מבט של הפילוסופיה וההלכה היהודית. ידע קודם ביהדות אינו הכרחי כדי להתמצא בין דפיו, אך לעתים נדמה כי הטקסט איננו תמיד ממוען לכלל האמריקאים. הספר מחולק לשלושה פרקים וכולל אסופת מאמרים פרי עטם של רבנים מרכזיים בקהילה היהודית בארצות הברית, בהם מייקל ברויד ודייוויד בלייך. פתיחתו הוקדשה "לזכר הגברים והנשים שנספו בפיגועי הטרור במרכז הסחר העולמי", בכ"ג באלול תשס"א, 11 בספטמבר 2001.

חייך קודמים לחיי חברך
כשחוטפי טיסה 93 של יונייטד איירליינס התכוונו לרסק את המטוס בפנטגון או בבית הלבן עמדה בפני הנוסעים דילמה, שימיה לפחות מאז ראשית המוסר היהודי: האם לעשות הכול כדי למנוע את תוכנית המפגעים, ולהציל חיים רבים אחרים, או שמא לא להתערב.  "ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם. אם היה מחויב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם ואין מורין להם כן לכתחלה ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל", מצטט הרב בלייך את הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ה), בהתייחסו לסוגיה זו.

 tvmym
Insert_Description_Here

 אותו שבע בן בכרי, בהקבלה לנוסעי המטוס, אמור היה להיות מוצא להורג בכל מקרה, ובמקרה הטוב נשאר היה חי עוד זמן קצר בלבד. לכן, קובעת ההלכה, ניתן למוסרו אף שאנו צופים כי האויב יהורגו. בכל מקרה אחר, הכלל הוא כאמור "אל תמסרו להם נפש אחת מישראל".

לטענת בלייך, דרך אחרת לבחון את הסיטואציה היא בעזרת המחלוקת בין פטורא ורבי עקיבא (בבלי בבא מציעא ס"ב, ע"א) על מקרה שבו שניים הולכים במדבר ורק לאחד מהם קיתון מים. על כך עונה רבי עקיבא "וחי אחיך עימך", כלומר ש"חייך קודמים לחיי חברך". לדבריו, עדיף שאחד יחיה על פני האפשרות שהשניים ימותו מצמא. המסקנה – שעלולה להכעיס רבים – היא שרק הגנה עצמית יכולה לתרץ התעלמות מחיי אדם אחר, גם אם מדובר ב"חיי השעה" שלו, גם אם מדובר באדם שעומד למות בכל מקרה. "הצלת נפשות היא צו עליון", מסכם בלייך, "אך הדבר לא מעניק רישיון לבצע הרג מתוכנן. לעתים, אי התערבות היא האפשרות המוסרית היחידה".

במאמר נוסף, הרב ד"ר נורמן לאם מתמקד בדילמות ההתמודדות עם האסון וזכרו: האם לשקוע ביגון לאחר התעמקות בסיבות שהובילו לאסון, לזיכרונו ולזיכרון הנספים, או – להשקיע את מירב המאמצים דווקא במבט לעתיד, בשיקום הזירה שהייתה ללב הכלכלי של העולם והשבתה למרכז הבמה. "לא נסתפק בהישרדות, אלא נשגשג ולא ניתן לטרוריסטים לקבוע את עתידנו", קובע לאם.

 לדבריו, השאלה אינה רק את מה ואת מי יש לזכור, אלא גם כיצד יש לעשות זאת. הוא טוען כי היהודים משלבים בין שתי הגישות – זכר הטרגדיה לצד התגברות עליה. השראה לכך הוא שואב מחורבן בית המקדש: מאז ט' באב מתקיים "זכר לחורבן" לצד "זכר למקדש". לפי הגישה הראשונה, עלינו לזכור את הכאב, הבושה – אל לנו לשכוח, כיוון שאנו חייבים זאת לקורבנות ולמקדש שחרב. אולם על פי הגישה השנייה, עלינו לזכור את יופיו של בית המקדש ולעולם לא למחוק מזיכרוננו את הדרו וקדושתו, בתקווה שיקום מחדש. בטקס הזיכרון הראשון שנערך לאחר התקפת הטרור, היה זה מייקל בלומברג, ראש העירייה היהודי של ניו יורק, שבחר בגישה משולבת זו: "אנו נתאבל בבוקר, ובערב נקדיש את עצמנו לבנייה מחדש".

במאמר עוקב, מסמן הרב אהרון ליכטנשטיין כיוון דומה: "כשמתמודדים עם הטרגדיה, תפקידנו להגיב. ככל שניתן, עלינו להצביע על המסקנות ההולמות ולהמשיך בדרכנו, כפי שהייתה קודם לכן. לכן, אל לנו להשתרך כשורדים בלבד, אלא לדחוף קדימה בכוחות מחודשים". לדבריו, למרות העובדה שאיננו יודעים כיצד הרוע נוצר, עלינו להתמודד עימו. ליכטנשטיין מקדיש פרק נרחב ממאמרו לייצרו הטבעי של האדם. בעוד שקיימות שתי דרכים מקובלות לבחינת הנושא - דרך משקפיים ורודים, כפי שהיה מקובל במאה ה-19, או בצורה הפוכה לפיה האדם יצור מושחת ללא אפשרות לגאולה – בוחרת היהדות בשביל ביניים. "יצר האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, 21). וכך, האדם אמנם נולד עם היצר הרע, שממלא אותו באנוכיות ובתוקפנות, אך בהגיעו לגיל בר מצווה, נכנס באדם היצר הטוב, שמנסה להשיג את היצר הרע – לו יתרון בן 13 שנה (ירושלמי, ברכות ג, ה).

מה עם העגונות?
אחד הנושאים שעולים ברגעי משבר או אסון הינו המשוואה הבלתי נראית בין אמונתו של האדם הדתי לאסון שנפל עליו, שיכולה אף להוביל לשאלה "האם אמונה דתית מטבעה מכילה את זרעי הפנאטיות", כפי שכותב במאמרו פרופ' דיוויד שץ . לדבריו, המספר הבלתי נתפס של קורבנות הפיגוע גורם לתמיהה התיאולוגית הישנה, "היכן אלוהים?".

אולם יש כאלו שלא תוהים אך ורק לגבי איבוד האמונה. נשים יהודיות רבות איבדו בפיגועים את בעליהן, ובחלק מהמקרים הגופות אף לא נמצאו. כדי לתת מענה לאותן נשים עגונות, עולה סוגיה זו לדיון מורחב בפרק הראשון של הספר. באחד המקרים מוזכר מקרה של אישה שבעלה עבד במגדלי התאומים בבוקר הפיגוע ואף הספיק לדבר איתה לאחר הפגיעה הראשונה.

בייעוצו לבית הדין האורתודוקסי האמריקאי, מדגיש הרב עובדיה יוסף את העובדה שדווקא במאה ה-21, יש מקום רב יותר להקל בדיני העגינות, במיוחד לאור ההתפתחות הטכנולוגית, שמאפשרת לנו לדעת כמעט בכל רגע נתון היכן נמצאים קרובינו. "במקרה זה, שאין לו אח ורע כמעט בכל הדורות", כותב הרב יוסף בתשובה המעמיקה בת 27 העמודים, "התבערה האיומה שנגרמה" לא השאירה מפלט לכל הנמצאים בקומות העליונות של המגדל, ובכך דומה המקרה ל"נפל לתוך כבשן האש מעידין עליו (שמת)". (בבלי, יבמות קכ"א, ע"ב).

 השאלות שעולות באסופת המאמרים מעידות אולי יותר מכל גם על הקושי של היהדות להתמודד עם אירוע שכזה. למעשה, נדמה שגם התשובות השונות שמספקים הכותבים, לא בהכרח מביאות את התשובה הנחרצת שאליה אולי פיללו אלו שאיבדו את אמונתם או את ביטחונם לאחר ה-11 בספטמבר.

כתב: תובל צ'סלר

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus