לא אותו הים

אם לשוות לרגע שירה לתצורה של מים - שרון אס משתייכת למשוררי הים. נקודת הפתיחה של השירה הזו היא קו המים המשתנה תכופות, וההפתעה של המגע הזה הוא הרגע שבו מתחיל השיר. עינת יקיר על "אוריום"

מה יש לשרצי העוף, גמל השלמה והשפירית שהם מוצאים עצמם כולם בשירתה של שרון אס? מה סובבות שם מערכות הכוכבים, השמש והירח? מה לקומקומים ולחלקי הסכו"ם? לעץ-עלים-ענף? מה לבוץ ולכתר, החיים בספר הזה בכפיפה אחת?

 

אם לשוות לרגע שירה לתצורה של מים – והמעשה הזה טיפשי אולי, אך עולה למקרא השורות בספר הָאוֹרְיוֹם (הוצאת כתר, 2011) – שרון אס משתייכת למשוררי הים. לא הבוהק של האגם, או זרימתו החדורה החד-כיוונית של הנהר. נקודת הפתיחה של השירה הזו היא קו המים המשתנה תכופות  – אין גדה ברורה, בטוחה. נקודת הפתיחה פגיעה מאד, וקשורה למקום שבו המים נוגעים בגוף. וההפתעה של המגע הזה, הלא צפוי כל הזמן, הוא הרגע שבו מתחיל השיר. קו החוף הזה נמשך מימינו לשמאלו לאינסוף, ומתוכו יוצרת אס ציר נוסף, מדומיין, הקשור בדריכתה קדימה, אל העומק. והעומק הוא לא רק תוצר של המרחב הנפתח אל האופק אלא גם של המרחב המסוכן הנפער פנימה, אל הקרקעית.


שרון אס

מהו מהותו של הקו האוקיאני ממנו מתחילה אס את הדרך? הקו הזה יושב על טווח רגשי-אינטלקטואלי עשיר באופן שלא ניתן להפריד בין מרכיביו. למצב הרגשי של אס ניתן שם, והשמות הם קדמוניים תמיד, ונושאים איתם מטען תרבותי אוקיאני בפני עצמו, הנטען מחדש. אס כותבת דיוקן עצמי כגלגמש, סוגרת שותפות עם פיתגורס, כמהה לשכב עם חיה כמו האלים, נוגסת כקיקלופ, חולפת רגע בין קורדליה לדלגליש בדברה על אפלה, והופעתם של אלה טופחת על ההכרה כגלים וטבעית לה כגלים. אך המעניין במעשה הזה של אס קשור לתנועה שהיא יוצרת בשירתה, וזו תנועה שמממשת את תצורת המים של הים. מבנה השטח האוקיאני מספק את התשתית האינטלקטואלית-רגשית אך מה שמפליא בשירה זו ובמובן מסוים מחזיק אותה הוא הגוף הנושא אותה. כי הגוף הזה חבור מצדו האחד אל מסע, נישא ומתקדם ודורך קדימה על ידי דמויות כאודיסאוס וגילגמש, אך מנגד – זהו גם גוף נטוע במקומו, בוהה-שוקע-כמעט-טובע:

 

אני שטה בין קומקומים וחלקי סכו"ם
המפחיסים את פני המתבונן לדג אבן של קרקעית, אי אינו מפריע לפיתגורס
ולי לאחוז בוודאויות הנעלות על כל הוכחה, הוא נזכר בחיים הקודמים איך התגלגל אלף שנים
במלפפון ועוד אלף חלף כסרדין, מה שאינו מטיל צל וחביב על שוכני הים הכבדים,
כריש ולוויתן לחברה, ואני מסתחררת פייה הגזורה מעכבר ופרעוש לכרסם ירחים
בקלי-קלות של מוח המגדיל עיגוליו עד לזימוני שמים,
וכל הישֵן לצידי בטלטלה הוא עמום ומרתק ולא הכרחי כצדפות וכוכבים
מספיקה דמעה אחת, והבית
נהפך על צידו ומתגלה הקשה והגאומטרי, זה שנרקב
בעודו מעניק מחסה לחולמים, כמו היו אנשים חיים ממש, קצת נרגזים.

 

(בתוך: מן הידיד הגיע ספר)

 

לצד אלף השנים האוקיאניות, שהסיעו על פני המים דברים רבים כל כך, שוכן דג האבן – מראה לחיים הקודמים.  המלפפון והסרדין והכריש והלווייתן, והנה עברנו בהרף רגע אל שוכני הים הכבדים. המסע שאס יוצאת אליו בספר הזה מגלם בד בבד את תנועת החי ואת תנועת הדומם, נודד בין האפשרויות, בין ההתגלמות לבין ההירקמות. ההתגלמות מתרחשת בחתירה אל האופק; ההירקמות – בשקיעה פנימה.

 

אבל לים, כים, יש גם תנועתו שלו, שאינה קשורה בגוף הדוברת – היא קשורה בתנודתו המתמדת קדימה-אחורה, תנודה שאין בה התקדמות וגם לא דריכה במקום, וגם התופעות של זה ניכרות כאן: אלה הם בדיוק שרצי העוף, גמל השלמה והשפירית שמופיעים פתאום, מתחת לקצף, לאחר שהגל נסוג. ובהופעתו הבאה של הגל ייוותרו על קו החוף מערכות הכוכבים, השמש והירח, ובפעם הבאה – קומקומים וחלקי סכו"ם, וכן הלאה. על החוף יש סימנים לשירה הזו, והם מתגלמים בזה. איך כנפיים וזוהר הובילו לערמה הזאת, היא אומרת בשיר שצוטט לעיל. מי שייקח לידיו את הספר הזה ימצא לבסוף על החוף את כל אלה. אם יש מטאפורת-פעולה שנכונה לשירה הזו היא קשורה בסחיפה. כדרך האצות, הצדפים, הפקקים, זרועות הסרטן והמכתב בבקבוק, שהים סוחף עימו ומטיל יום אחד בעתיד-עבר אל החוף – זוהי תנועת השירה של אס, המושכת פנימה את המילים המובחנות זו מזו, טורפת-נטרפת איתן במים, ומקיאה אותן חזרה, רטובות. עתה ניתן להביט בהן שקופות, מבעד למים, תוצר של מעמקים השוכב על הארץ ממסע של סחיפה רחוקה. ככה נמצאת השירה הזו לפני העיניים, וגורמת לנו לשפשף אותן רגע, לראות אם ראינו באמת.

עוד בבית אבי חי