26. עשו זאת בבית הכנסת.

בסעודת יום שבת חזר על עצמו סיפור דומה. ביום השבת, כבר לא היינו בתורנות שמירה. נכנסנו לתורנות מטבח, שהיתה אמורה להמשך עד סוף יום ראשון והוארכה בסופה ביום נוסף. בשבת אין כמעט עבודה במטבח, להוציא פינוי כלים, ללא שטיפתם, והוצאת האוכל המוכן לחדר אוכל. גם את העבודה הזו, העדיפו המפקדים להטיל על הצעירים ולא על הדתיים. הפער קוזז במוצאי שבת. 

בצהרים, ישבנו לאכול וקצת לשיר. שיר של זה, פיוט של זה והעסק לא התרומם. גם בינינו לבין עצמנו היה צורך למצוא את המשותף. כל אחד בא ממקום קצת שונה והפיוטים או הזמירות שלו מהבית לא מוכרות לחברו. אחרי כמה ניסיונות, עלינו על המשותף ופצחנו בפיוט ברוך א-ל עליון אשר נתן מנוחה בלחן חסידי חדש יחסית ומוכר. השירה תפסה גובה והצעירים שעבדו סביבנו נהנו.

אחרי שלשה בתים מהשיר, ניגש מפקד, דווקא זה המוערך ביותר, המ"כ שלי, וטענה בפיו: "אני לא חושב שזה ראוי, שאתם תשבו ותשירו והם יעבדו סביבכם. אין לי בעיה שתיהנו. עשו זאת בבקשה בבית הכנסת". הפסקנו מיד. ניגשתי אליו ואמרתי לו, שחשבתי מראש על עניין הטקט ושאלתי את החברים הצעירים. הם דווקא שמחו שנשיר. הוא לא חזר בו. מילה של מפקד.

התפזרנו. הצעירים עצרו אותי ושאלו באכזבה בולטת: "למה הפסקתם?"

"המפקד אמר שזה מפריע לכם" עניתי.

"לנו??? איזה שטויות. חבל"

לדעתי מה שהפריע למפקד, היה תחושה של חוסר שוויון. נהלי שבת כוללים התחשבות הדדית, כאשר בפועל ההתחשבות היא רק כלפי שומרי השבת, בעוד הם אינם נדרשים לשום התחשבות בחברה הלא דתיים. אין משהו בשמירת שבת, שמפריע באופן אקטיבי למי שאינו שומר אותה. ההפרעה היחידה היא עצם הדרישה ממנו להתחשב. המפקד רצה ליצור את המשוואה, שגם לנו שוללים זכות, כאילו לטובת הצעירים. הוא אולי השיג את זה, אבל המחיר היה התמרמרות של בני קבוצתנו. "גם לשיר כבר אסור?" בימים הבאים התלונה תעלה לרב הבסיס, שיביע נחרצות! את דעתו, שדבר כזה אסור שיקרה. גם כן הישג.

היה עלינו לאכול סעודה נוספת, כדי לקיים מצות שלש סעודות. מי שהתפלל במניין הראשון בבוקר, אכל ארוחת בוקר קלה אחריה והארוחה הבשרית בצהריים היתה כבר השלישית עבורו, כולל זו של הלילה כמובן. אלו שאיחרו לקום בבוקר, התפללו במניין שני, אחרינו. הם נאלצו לדחוף ארוחה נוספת, לפני תום השבת. לא נורא. זה קורה גם באזרחות, אפילו מצוי מאוד.

בארוחת הבוקר, אחרי שהמפקד ביקש שנזדרז לסיים, החברים ואנשי המילואים ביקשו שאומר דבר תורה על פרשת השבוע, פרשת שמות. עמדתי ואמרתי שאנאם קצרות, כדי לקיים דברי שניהם:

"כאשר משה בא אל פרעה בדרישה לשלח את ישראל, הוא אינו חושף את כוונותיו האמיתיות, ובעצם דורש דרישה פחותה בהרבה, ממה שהוא מעוניין להשיג באמת. פרעה לא שמע ממנו, לכל אורך הדיון עד היציאה הסופית, על רצונו בשחרור. הוא דיבר כל הזמן על יציאה לחופשה קצרה בת שלשה ימים במדבר, לצורכי זביחה וחגיגה. פרעה אינו ניאות גם לזה וסופג את המכות, כאשר הוא מנסה מידי פעם למצוא נוסחת פשרה. לאחר מכת ערוב הוא מציע, שיזבחו בתחומי מצרים. ההצעה נדחית בהיגיון: הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו?

לפני מכת הארבה, הוא מציע לשלח רק את הגברים. לאחר מכת חושך, הוא מוכן כבר לשלח את כולם, רק את המקנה הוא דורש כעירבון. משה שולל מכל וכל. סופו של פרעה, ששילחם מתוך כוונה לשחרור זמני, שלתדהמתו הפכה לשחרור מוחלט. והשאלה היא מדוע? למה לא אמרו לו מראש, מה הם באמת רוצים?

משום שמשא ומתן מדיני, צריך להתנהל בחכמה. אם תציג את כל דרישותיך, אתה בעמדת פתיחה לא נוחה. האויב יתקשה להסכיםלדרישתך במלואה ועל יותר ממה שדרשת, אין בכלל מה לדבר. תמיד צריך להתחיל עם פחות, משהו שניתן לדון עליו ואם תשיג את דרישתך, תעבור לשלב הבא. כמה חבל שמי שמפנים מסר זה בדורנו, אינם אנחנו אלא אויבינו. זה אסוננו כאן בסכסוך הזה".