תקופת האבוקדו

                                                                              (מתוך ויקיפדיה:   cc-by-Ivar Leidus)

אורית גידלי היא אימא לשלושה בני נוער. בתקופה הזאת דווקא ספרי ילדים, וילדים עצמם, מלמדים אותה באופן הטוב ביותר כיצד להתמודד עם האבל. לקראת החלק הראשון בסדרת סדנאות הכתיבה ״כאבי גדילה״ בהנחיית שי גיליס, שכותרתו "נטרפה השעה", שוחחנו איתה על הורות בימי מלחמה.

מהו לתחושתך האתגר המרכזי של הורים מול ילדים בתקופה הזאת?

"אני חושבת שלתקף את הרגשות שלהם באופן מלא מבלי לתקף את הפרשנות ואת הפחדים שלהם; להחזיק את מה שהם מרגישים, אבל להפריד בין עובדות ובין פרשנות ולא להילכד בסחרחורת של הדהודים של החלקים הפחות מועילים. וגם, פשוט ממש ממש ממש לאהוב. צריך פנאי בשביל ממש ממש ממש לאהוב. התודעה עמוסה כל כך בחומרים רגשיים לעיכול, שאם קודם היה לנו מאתיים אחוז מעצמנו לתת לילדים, עכשיו זמן הפנאי, הכוח החישובי של הלב, הוא מאליו צר יותר, והאתגר הוא להבין שהם עדיין בעדיפות ראשונה, שהם עדיין האנשים שאליהם אנחנו מפנים את הרוח שלנו, את האמונה שלנו, שלמענם אנחנו מחזיקים בחזון שהמקום הזה יכול להיות טוב".

את מרגישה שיש אפשרות או צורך כלשהם לעזור להם לבחור את המידע שהם צורכים?

"אני לא התערבתי להם במה שהם צורכים, אבל הסברתי להם שאני מעדיפה לצרוך מאוד מאוד בזהירות. אין לי שום שליטה על מה שהם ידעו, אבל יש לי יכולת לומר להם שדברים שנכנסים לתודעה - לפעמים קשה להוציא אותם ממנה אחר כך".

יש להורה למתבגרים אחריות לתווך את המידע, או שהרשתות עושות הכול?

"אני חושבת שהתיווך החשוב הוא התיווך הרגשי: להבהיר להם שזה בסדר להיות עצובים, שכל מה שהם מרגישים זה בסדר, שדברים לוקחים זמן, שאי-אפשר לעבד את הכול בבת אחת. במקרה אנחנו עכשיו מגדלים בבית אבוקדו, ואנחנו קוראים לתקופה הזאת 'תקופת האבוקדו', כי לאבוקדו לוקח המון המון זמן מהרגע שמשרים אותו במגבת נייר ועד הרגע שהוא נובט. התהליך הזה נותן מושג ממש טוב לגבי משך של תהליכים רגשיים".

איזה טקסטים מלווים אותך בימים האלה?

"אני מאוד אוהבת את 'כשהדברים מתפרקים' של פמה צ'ודרון, ואני מאוד מאוד אוהבת ספרי ילדים. אני עסוקה בימים האלה בספרי ילדים שמתווכים לילדים – ולכן גם למבוגרים – אסונות. זה נורא יפה לראות איך מדיום כל כך טהור עושה טרנספורמציה כזאת.

"אני אוהבת, למשל, להביא את הדוגמא של 'מטאטאים רוקדים בחורף' של הדס לייבוביץ'. זהו סיפור שמתרחש בזמן השואה על ילדה שמתחבאת בבית חרושת למטאטאים, ובדמיון שלה המטאטאים רוקדים. זה משהו שאי-אפשר לקחת מנפש לעולם: נפש יכולה לדמיין; היא יכולה להחזיק חזון; היא יכולה לחיות את החיים בתיאבון וביצירתיות - לא משנה באיזה כלא היא נמצאת".

כמשוררת וככותבת ספרי ילדים, את בתקופה יצירתית?

"אני לא כותבת בימים אלו, אם כי אני בתקופה יצירתית מבחינה רוחנית. אני מרגישה שיש כל כך הרבה שבר בתוכי ומסביבי, שיש באמת מנגנוני אבל שהם עבודתי הרגשית בימים אלה".

מפגש מכושף

"שי הוא חבר של אח שלי", מספרת גידלי על שי גיליס שיארח אותה בסדרת הסדנאות "כאבי גדילה: לחשוב ולכתוב על הורות בימי המלחמה". "בכל פעם שהייתי עולה לירושלים, לבית אבי חי, הוא היה פשוט מופיע. אין לי איך להסביר את זה. זה היה ממש פלאי, איך בכל פעם שהייתי בירושלים, נפגשנו במקרה. היה איזה יום שעליתי בו לירושלים ואמרתי לו 'אני עולה היום לעיר שלך, אני לא אגיד לך איפה, אבל יש לך עד 12 בלילה למצוא אותי'. ובאמת הסתובבתי בהמון מקומות בעיר. הייתי באיזו תערוכה והייתי בבית הנסן ואחרי זה במקום שבו הייתי צריכה להרצות – והוא לא הופיע; לא נפגשנו במקרה. ואז בשעה 12 בלילה, כשנגמרה ההרצאה, ניגש אליי האדם שארגן את ההרצאה ואמר לי 'יש לך ד"ש משי גיליס'. זה די מדהים. מאז שוב ושוב הצטלבו דרכינו באופנים ניסיים ולא-מוסברים. יש שם איזה כישוף שמוטל על המפגש, ועכשיו סוף סוף אנחנו נפגשים רשמית. זאת פעם שנייה, ואני מאוד מאוד שמחה עליה".

על מה תדברו?

"נדבר על איך להחזיק כאב ולהרגיש אותו במלואו בלי להיות מוכרעים על ידו. זה משהו שילדים יודעים לעשות: להחזיק ולשחרר, להחזיק ולשחרר. בכלל, אפשר ללמוד הרבה מאוד מילדים על עיבוד אבל. הם גאונים גדולים".