החיים שאחרי הפלמ"ח: מאה שנים להולדתו של חיים גורי

                                                          חיים גורי במחנה אימונים של הפלמ"ח בהונגריה (מתוך: ויקיפדיה)

כשנתיים לפני מותו, בינואר 2016, זכה המשורר חיים גורי בפרס שרת התרבות ליצירה בתחום הציונות. גורי, זוכה פרס ישראל (1988), פרס ביאליק (1975) ורבים אחרים, אז בן 92, סירב לקבל אותו. הסירוב לא נבע מסיבות פוליטיות, אלא מסיבה ספרותית. הוא טען כי הספר שעליו זכה בפרס, "אף שרציתי עוד קצת עוד", אינו ספר ציוני, אלא דווקא ספר אישי הפורש לפנינו חשבון נפש של המשורר בערוב ימיו. את הפרס הכספי הוא הציע להעביר למשוררים צעירים.

האירוע הטכני־לכאורה הזה הוא תמצית סיפורו של חיים גורי בתרבות העברית. גורי, שלחם בפלמ"ח והיה סגן מפקד במלחמת העצמאות, שהשתתף בקרבות על ירושלים במלחמת ששת הימים ושהיה קצין חינוך לוחם בסיני במלחמת יום הכיפורים, הוא אחד הקולות החזקים ביותר של שירת המלחמה והעצמאות העברית. בין שיריו נמנים כמה מהשירים המושרים והנקראים ביותר ביום הזיכרון: "שיר הרעות", "באב אל וואד" ו"הנה מוטלות גופותינו". אך השירה שלו לא הסתכמה בשירי הפלמ"ח, וגם לא בשירים הציוניים הרבים שכתב לאחר מכן.

במובנים רבים גורי הוא מעין חוליה מקשרת בתולדות השירה העברית החדשה. השירה העברית של ראשית הציונות הייתה שירה לאומית, מגויסת לקולקטיב. תחילתה בפואמות של יהודה לייב גורדון, שהציגו ביקורת נוקבת על היהדות הרבנית וקראו ליהדות חדשה, משכילה, דוברת עברית; המשכה בשירתו של "המשורר הלאומי" חיים נחמן ביאליק, שביטאה באופן נוקב את הקרע שבְּלב דור יוצאי הישיבות שאותו ייצג, וכן עסקה בתחיית התרבות העברית; ואחריתה בשירתה של חבורת "יחדיו", שעימה נמנו נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, לאה גולדברג, אלכסנדר פן ואחרים ובשירתם של יונתן רטוש ואורי צבי גרינברג.

בשונה משיריה של גולדברג, שביטאו את מכאוביה ואת מכאובי הדור שלה תמיד באופן אישי, רוב השירה של התקופה הייתה שירה לאומית מאוד, מלאת פתוס – לעיתים אירופי־מודרני ולעיתים עברי־נבואי – שעסקה בגודלה של השעה. המשוררים של ראשית השירה העברית היו מגויסים להקמתה של התרבות העברית החדשה שצמחה בצד המדינה העברית החדשה. זו הייתה שעה גורלית, וכך היא השתקפה בכתביהם של משוררי התקופה, הן בתוכן והן בצורה.

ואולם, הפתוס הלאומי והתגייסותה של השירה לטובת הציבור – בין שהיללה אותו ובין שביקרה – החלו להיסדק כשהתקומה הלאומית נהפכה למלחמה כאובה. משוררי דור הפלמ"ח, אלו שחוו את כאבי התקומה, שאיבדו חברים ולחמו בשוחות, היו גם הם משוררים לאומיים, אך בפתוס שלהם היה גם כאב האובדן. משוררי דור הפלמ"ח, שעימם נמנו, מלבד גורי, גם נתן יונתן, ע. הלל, שלמה טנאי, אמיר גלבוע ואחרים, היו מעין דור ביניים. השירה שלהם, שנכתבה בלשון רבים, אומנם עסקה בענייני השעה ובאומה, אך מבעד למבנים הסדורים ולשורות מלאות התקווה והרוממות, הופיעו הכאב והשבר – ניצנים ראשונים של אינדיבידואליות.  

בשנות ה-50 הוקמה חבורת "לקראת" כחלופה רעיונית ופואטית של חבורת "יחדיו". את החבורה הקימו נתן זך, אריה סיון, משה דור ובנימין הרשב, ומבחינה רעיונית, משויכים אליה ואל המהפכה השירית שהובילה גם יהודה עמיחי, דוד אבידן, יונה וולך, דליה רביקוביץ ורבים אחרים. הבשורה של חבורת "לקראת", שכונתה גם "דור המדינה", הייתה בשורת האינדיבידואליזם: לא עוד שירה בלשון רבים; לא עוד תבניות מלאות פאתוס; מעתה - קולו של היחיד; שירה מנותקת מהרעש הסובב, מן האקטואליה; שירה אוניברסלית בעלת מבנה פנימי שמותאם לרוחו של הדובר.

בספרה "בימים האחרים: תמורות בשירה העברית בין תש״ח לתש״ך" מתארת רחל ויסבורד את מקומו של גורי בתווך שבין שירת הפלמ"ח לשירת דור המדינה. בעקבות השינויים שעברה המדינה באותן השנים, בעקבות ביקורת נוקבת של נתן זך על ספרו "שירי חותם" ובעקבות עלייתה של המגמה החדשה בשירה העברית, שינה גורי את דרכו השירית. ויסבורד מתארת כיצד התקרב גורי לשירת דור המדינה והחל לכתוב בשפה דיבורית יותר, עם  פחות פתוס. ואולם, בניגוד לחלק מן המשוררים בחבורה, שהיו אוניברסליים מאוד, הוא נשאר נטוע בהקשר העברי. היא מציינת גם את הפער הסגנוני בין גורי לבני דורו בשירה העברית: בעוד אצלם השירה הפכה לעיתים לאירונית, מנוכרת ולכזו ששוחטת פרות קדושות, גורי נשאר הומני מאוד ורציני. הוא היה הקול של הדור שלו: קול מחושב, ישיר ויציב.

זו הייתה הייחודיות של גורי: במקום לכתוב שירים קולקטיביים הוא כתב שירים אישיים, אבל כאלו שייצגו את הקול של רבים מאוד מבני הדור שלו. הוא נתן מילים למקום ולזמן דווקא באמצעות השפה הישירה והאינדיבידואליות החזקה שלו. בעוד השירה העברית הפנתה עורף לכתיבה המגויסת ועברה לשירה אינדיבידואליסטית לחלוטין, שמר גורי (ובדומה לו, גם יהודה עמיחי) על רוחה של השירה הוותיקה יותר ואימץ גם מרוחה של השירה החדשה. גורי התקדם והשתנה עם תמורותיה של השירה. הוא מצא שפה פואטית עדינה ונוגעת ללב בישירותה ובחשיפה הרגשית האישית שבה, ובכל זאת, שיריו היו ונשארו שירים של דור, קול ישיר וייחודי שמבטא את הקולות הכמוסים של רבים כל כך מהקוראים שלו.