אתיקה של מסע

                                                                 "ספינה הולנדית בסערה", ויליאם טרנר (מתוך: ויקיפדיה)

פנחס שדה

מתוך: שירת ירושלים החדשה

[...]

יֵשׁ שֶׁחֲלוֹמוֹ חֲלוֹם בַּיִת קָטָן וְנַעֲרָה צְהֻבַּת־שֵׂעָר...

אָח בּוֹעֶרֶת עִם עַרְבַּיִם; מִקְטֶרֶת; קֻמְקוּם מַהְבִּיל בַּפִּנָּה;

חַלּוֹן נִשְׁקָף אֶל הָאָחוּ; פָּרוֹת

שָׁבוֹת מִן הַמִּרְעֶה...

אַתָּה חָלַמְתָּ חֲלוֹם אַחֵר: הֱיוֹת לְלֹא בַּיִת עֲלֵי־אֶרֶץ.

סוֹב כַּדּוּר־הָאֲדָמָה בְּרַכָּבוֹת, בִּסְפִינוֹת, בָּרֶגֶל.

יָשֹׁן בַּיָּמִים, שׁוּט בַּלֵּילוֹת, הָגֹה וְעַצֵּב מִשְׁפְּטֵי־שִׁיר.

יָשֹׁב בְּפֻנְדָּקִים עֲלֵי כּוֹס שֵׁכָר, זַמֵּר בְּחֶבְרַת אֲנָשִׁים זָרִים.

הִתְבּוֹנֵן עֲלֵי תֵּבֵל זוֹ... בָּכֹה לְעִתִּים, שָׁרֹק חֶרֶשׁ.

הָאֱלֹהִים מָנְעוּ מִמְּךָ אֹשֶׁר

לְמַעַן לֹא תִּחְיֶה חַיֶּיךָ שֶׁלְּךָ.

לְמַעַן תָּבִין סִבְלָם שֶׁל אֲחֵרִים, לְמַעַן

תָּכְשַׁר לְתַנּוֹת אֶת אֶבְלָם.

הָאֱלֹהִים הִקְנוּךָ בְּבֶטֶן אִמְּךָ וָיִקְרְאוּךָ תָּמִיד לָבוֹא עֲדֵּיהֶם.

אֶל הַמְשׁוֹרֵר, עוֹדוֹ עֶלֶם, רוֹמְזִים הָאֱלֹהִים מֵעַרְפִלִּי־מֶרְחַקֵּיהֶם

בִּרְמָזִים מְתוּקִים־לְהַכְאִיב.

פנחס שדה, מתוך "שירת ירושלים החדשה", בספר "החיים כמשל" בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר.

פרשת בהעלותך. הפרשה עוסקת בנושאים רבים, אך הנושא שעומד במרכזה הוא המסע – תיאור רוחני וטכני של מסע העם במדבר: הליווי האלוהי, הענן שקובע את זמני הנסיעה ואת זמני החניה, את סדר התנועה ואת סדר השבטים שבמחנה. העם, שיוצא למסע לארץ ישראל בלי לדעת שיימשך 40 שנה בעקבות חטא המרגלים, נוסע בצורה מסודרת. אלוהים לא שולח אותם לדרך במטרה שיגיעו, אלא מצווה עליהם את האתיקה ואת הטכניקה של המסע כחלק בלתי-נפרד משאר הציוויים על העם. המחשבה הארגונית והערכית שמנחה את המסע במדבר מעידה על התפיסה ש"הדרך היא המטרה".  הנדודים במדבר, שלכאורה היו אמורים להיות קצרים אלמלא חטא המרגלים, הם חלק מהותי מעיצובו של העם. המדבר מתואר בטקסט המקראי וכן בטקסטים של המפרשים לאורך הדורות כמעין שלב ביניים, שלב חניכה שמכין את העבדים ממצרים להיותם מוכנים וראויים להתיישבות. בקרוב יתברר שרק בני הדור החדש, אלו שייוולדו במהלך המסע במדבר, יוכלו לעשות את המעבר הזה מעם נודד ומדוכא לעם מיושב וריבוני. בכל מקרה, המסע במדבר הוא מסע חניכה. העם לומד כיצד לנוע כעם וכיצד לנהל חברה ארעית, ועל בסיס מה שילמד בשלב הנדודים, הוא יוכל לבנות לעצמו חברת קבע בישראל.

בשיר "שירת ירושלים החדשה", שרק קטע קצר מתוכו מובא כאן, מתאר פנחס שדה את המסע כפעולה אתית. לעומת אלו שמחפשים את היציבות ואת הביטחון בדמותם הבורגנית של "בַּיִת קָטָן וְנַעֲרָה צְהֻבַּת־שֵׂעָר", הוא מחפש משהו אחר – מסע: "הֱיוֹת לְלֹא בַּיִת עֲלֵי־אֶרֶץ". הדבר ששדה סלד ממנו יותר מכול לאורך רוב חייו היה ההתברגנות. הוא לא סבל את התפיסה שסבבה אותו, שלפיה האדם שואף לנוחות מרבית, ליציבות ולהנאות גשמיות. בעיניו, ההפך הוא הנכון; על האדם לחיות בתנאים הפיזיים הצנועים והארעיים ביותר, ובתוך כך להרחיב עוד ועוד את חיי הנפש שלו באמצעות קריאה, יצירה, נסיעה או שיחה.  

את "שירת ירושלים החדשה" כתב שדה במהלך מסעו ללונדון, והוא מתאר בה גם את החוויות של גילוי העולם החדש וגם את חווית הנסיעה עצמה. זוהי שירה שעסוקה במובן עמוק באתיקה של מסע, כלומר בתפיסת החיים כמסע. אומנם, באחרית ימיו הוא הצר על כך שלא מצא לעצמו אהבה ובית ויציבות, אך בשלב זה של חייו, הוא חש כי החלום האמיתי שלו הוא לנוע ממקום למקום –פיזית ומטאפיזית.

מבחינתו של שדה, תיאור המסע אינו רק תיאור המציאות, אלא תיאור של תפיסה אתית לגבי המצב הנכון של האדם בעולם, ועל כך מעידה הבחירה שלו לתאר את חלום הנדודים בצורת ציווי:

"הֱיוֹת לְלֹא בַּיִת עֲלֵי־אֶרֶץ.

סוֹב כַּדּוּר־הָאֲדָמָה בְּרַכָּבוֹת, בִּסְפִינוֹת, בָּרֶגֶל.

יָשֹׁן בַּיָּמִים, שׁוּט בַּלֵּילוֹת, הָגֹה וְעַצֵּב מִשְׁפְּטֵי־שִׁיר.

יָשֹׁב בְּפֻנְדָּקִים עֲלֵי כּוֹס שֵׁכָר, זַמֵּר בְּחֶבְרַת אֲנָשִׁים זָרִים.

הִתְבּוֹנֵן עֲלֵי תֵּבֵל זוֹ... בָּכֹה לְעִתִּים, שָׁרֹק חֶרֶשׁ."

"היות", "סוב", "ישון", "ישוב" - כך הוא מסמן לנו שזוהי הדרך הטובה שיבור לו האדם. ויש לזה גם נימוק: "לְמַעַן לֹא תִּחְיֶה חַיֶּיךָ שֶׁלְּךָ. / לְמַעַן תָּבִין סִבְלָם שֶׁל אֲחֵרִים". כלומר, האלים שמנעו ממנו אושר בכך שציוו עליו לנדוד, עשו זאת כדי שהוא, המשורר הנודד, יהיה מסוגל להזדהות עם סבלם של אחרים. במילים אחרות, המסע הוא האפשרות (היחידה, אולי), לצאת מדל"ת אמותינו ולראות את האחר.

ואולם, בין שדה של "שירת ירושלים החדשה" ובין האתיקה של המסע בפרשה שלנו פעורה תהום אידיאולוגית עמוקה. לפי התורה, הנדודים, על אף חשיבותם הרבה לעיצובו של העם, הם שלב בדרך להתיישבות. המסע כולו הוא מעין הכנה לשלב ה"אמיתי", שבו העם יכונן חברה חקלאית ונייחת. לעומת זאת, שדה מייצג את תפיסתו של היהודי הנודד, זה שבז להתיישבות ואינו רואה בה מטרה, אלא ניוול ואובדן דרך. "הָאֱלֹהִים הִקְנוּךָ בְּבֶטֶן אִמְּךָ וָיִקְרְאוּךָ תָּמִיד לָבוֹא עֲדֵּיהֶם": לפי שדה, הנדודים הם הקרבה הגבוהה ביותר אל האל, שמצווה עליו לנדוד, לנדוד.

אלא שהדיכוטומיה הברורה כל כך הזאת קורסת כאשר אנחנו קוראות בצורה זהירה יותר את סוג היציבות שמייצגת ההתנחלות היהודית בארץ. הנייחות לכאורה עומדת תמיד בצילם של נדודים – אלו שהיו ואלו שעלולים להיות. העם המתיישב מצווה לזכור את מגוריו בארץ אחרת. מצוות רבות כל כך שמעצבות את המוסר העברי הן מצוות שמטרתן לזכור את העובדה שבאנו מתוך זרות, שגרים היינו בארץ מצרים. חרב הנדודים לעד מונפת מעל ההתיישבות העברית, ואם לא נזכור זאת, אם נסטה מחוקי הארץ וממצוות האל (כפי שאכן התרחש), זה יעלה לנו בנדודים מחודשים ובכמיהה עתיקה להתיישב שוב.