רעש לבן

הפרשה הראשונה בספר במדבר לא נותנת לעם רגע של שקט: על אף האווירה המדברית, שולח האל את משה ואהרן לארגן צבא ולהניח יסודות למבנה חברתי. שירו של דוד פוגל, כך נדמה, מצייר תמונה הפוכה: מינימליסטית ושקטה. אבל האם התמונות אכן שונות כל כך

                                             מגיעים לאדמת מדבר עם גמלים, מתוך ספר המסעות מרקו פולו, המאה ה-14

זהב צהרי מדבר / דוד פוגל

 

זְהַב צָהֳרֵי מִדְבָּר מַכְבִּיד שׁוֹתֵק

עַל שְׂדוֹת הַחוֹל.

שָׁמַיִם נִלְאִים

זָעִים חִוְרִים

עַל הַשְּׁתִיקָה.

פַּעַם שֶׁמֶשׁ

צוֹעֲדָה חֶרֶשׁ תּוֹךְ נַעַל זָהָב.

עִקְּבוֹת גָּמָל עוֹבְרִים אֶל הַמֶּרְחָק.

וְעִקְּבוֹת אָדָם.

וּנְעִימָה חֲשָׁאִית

הוֹמָה נְכֵאָה בָעֲקֵבוֹת.

עִם פְּנוֹת הַיּוֹם

יִגְלשׁ אָדֹם הַשֶּׁמֶשׁ אֶל הָאֹפֶק.

וְצֵל אָפוּר יִרְעַד

כְּאֶצְבַּע כֵּהָה, אֲרֻכַָּה,

תּוֹךְ הַמֶּרְחָק – –

 

פרשת במדבר. לאחר ספר ויקרא, שכולו דינים ונושאים חברתיים, אנחנו חוזרים למציאות היומיומית של עם ישראל, שנמצא עדיין במסעו לארץ ישראל. בהמשך הספר, לאחר חטא המרגלים, נגלה שהמסע הקצר המתוכנן מתארך לנדודים של 40 שנה, וכך, בין ספר שמות ומתן התורה ובין פרשת שלח והנדודים הנוראים, נקבע המדבר כמקום הולדתו ועיצובו של העם העברי.

שם הספר והפרשה, "במדבר", מעוררים ציפייה להתחלה שקטה באווירה מדברית של שממה או לחוויה רוחנית כלשהי, ולא כן: הפרשה עוסקת בנושאים מוכווני-ציוויליזציה מאוד. הראשון הוא המִפקד: "שְׂאוּ אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן". כלומר, נעשית ספירת ראשים של הגברים שעברו את גיל הגיוס, במטרה לקבל תמונת מצב צבאית. לאחר מכן מתוארת החניה של השבטים, תוך יצירת מבנה קבוע מאוד של מחנה – בתנועה ובחניה. לבסוף מתוארת חלוקת התפקידים של נשיאת כלי המשכן על ידי הלוויים.

לעיתים נדמה כי ההתייחסות המקראית למדבר מנסה לבטל את המהות שלו; להחריש את השקט באמצעות ניסיון ליצור בתוכו ציוויליזציה. בכלל, העם חווה את המדבר כסיוט מתמשך: אין שם מים, אין שם אוכל, ויש צורך בעמוד ענן שיצל ביום ובעמוד אש שיגן בלילה. ובכל זאת, יש גם את הצד האחר של המדבר, זה שמתאר המשורר דוד פוגל בשירו "זהב צהרי מדבר".

השיר של פוגל הוא שיר מדברי באופיו. כמו שירים רבים שלו, הוא מינימליסטי ונקי. יש בו מעין דממה שהולמת את תיאור הנוף: "זְהַב צָהֳרֵי מִדְבָּר מַכְבִּיד שׁוֹתֵק / עַל שְׂדוֹת הַחוֹל. // שָׁמַיִם נִלְאִים / זָעִים חִוְרִים / עַל הַשְּׁתִיקָה". בשני הבתים הראשונים מופיע פעמיים השורש שת"ק, והמדבר הלוהט בצהריים מתואר כמלא בכבדות ובלאות. את התיאור הקשה והעייף הזה מאיר הדימוי המיוחד כל כך של השמש: "פַּעַם שֶׁמֶשׁ / צוֹעֲדָה חֶרֶשׁ תּוֹךְ נַעַל זָהָב". ההרים של המדבר, שהשמש נחה בשקע שביניהם, משמשים לה נעל שהשמש והחול הזהוב מעניקים לה את זהבם.

וכך, מתוך הדממה, מתחילים להופיע סימני חיים: תחילה דוממים לחלוטין – עקבות אדם וגמל, ולאחר מכן "נְעִימָה חֲשָׁאִית / הוֹמָה נְכֵאָה בָעֲקֵבוֹת". האם הנעימה היא עדות להימצאותם של בני אדם במרחק, או שמא זהו קולה של הרוח שמשתובבת בשקעים שיצרו עקבות האדם והגמל? בשלב הזה שתי האפשרויות קיימות. וכך, בדממה ובריק שוקעת השמש על המדבר. אלא שמה שנדמה כתיאור פשוט של האור האפור של סוף יום, מעיד על משהו אחר.

 

וְצֵל אָפוּר יִרְעַד

כְּאֶצְבַּע כֵּהָה, אֲרֻכַָּה,

תּוֹךְ הַמֶּרְחָק – –

 

הצל שמתאר פוגל הוא צל של משהו עומד – של דמות אדם. אם עד לרגע זה נדמה היה שזהו שיר טבע שמתאר שממה, הרי שברגע האחרון מגיע הצל המוארך על אדמת המדבר ומעיד בצורתו שבדממה הזו ישנו הלך. ההבנה הזאת מאירה באור חדש את השיר כולו. פתאום מתברר לנו שהנקודה הארכימדית שסביבה רוחש המדבר היא ההלך שחש בדממה ומגיב אליה במבטו.

הסיום הזה מזכיר מאוד שיר אחר של פוגל, מוכר יותר:

 

*

בְּלֵילוֹת הַסְּתָו

נוֹפֵל בַּיְּעָרִים עָלֶה לֹא-נִרְאֶה

וְשׁוֹכֵב דּוּמָם לָאָרֶץ.

 

בַּנְּחָלִים

יִקְפֹּץ הַדָּג מִן הַמַּיִם

וְהֵד נְקִישָׁה לַחָה

יַעַן בָּאֹפֶל.

 

בַּמֶּרְחָק הַשָּׁחוֹר

נִזְרָעוֹת דַּהֲרוֹת סוּסִים לֹא-נִרְאִים

הַנְּמַסִּים וְהוֹלְכִים.

 

כָּל אֵלֶּה יִשְמַע

הַהֵלֶךְ הֶעָיֵף

וְרַעַד יַעֲבֹר אֶת בְּשָׂרוֹ.

גם בשיר הנפלא הזה מופיע ההלך רק בסוף השיר ונותן להתרחשות כולה משמעות מחודשת. כל ההתרחשויות הקטנות שקורות בטבע הדומם-לכאורה משפיעות על הלך בודד שחש בהן ורעד עובר את בשרו.

 

האדם שנמצא במדבר, לפי פוגל, נמצא באמצע הריק. המדבר של פוגל הוא מעין טאבולה ראסה; מרחב נקי שבו יכולות להתרחש חוויות רוחניות. המדבר של פרשת במדבר הוא לכאורה ההפך הגמור מזה: העם עסוק בלגבור על השקט באמצעות רעש של חברה אנושית. אלא שבמבט רחב יותר, נדמה שהמדבר דווקא מספק לעם ישראל בדיוק אותן האיכויות של לוח חלק. לאחר החוויה הרוחנית הגבוהה כל כך של מעמד הר סיני, העם עובר חניכה במקום ניטרלי ושומם. הספירה הצבאית, המחנות, המשכן – כולם פיילוטים של "הדבר האמיתי" שיתרחש עם הכניסה לארץ, שם יילחמו באמת, יתיישבו באמת ויבנו מקדש קבע. דווקא השקט המדברי, שבו אפשר לנסות ולטעות, הוא זה שמאפשר להם לייצר גרסה סופית של ציוויליזציה, שאיתה אפשר להיכנס חזרה ל"מציאות" ולהתמודד עם האחר.

 

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי

מישהו: לירז צ'רכי
מישהו: לירז צ'רכי
"הסיפורים והטראומות הם מאוד קשים", מספרת לירז צ'רכי על קרובי משפחתה ששרדו את הטבח ב-7 באוקטובר, "אבל אני לומדת מהם כל יום. הם נושאים את השכול באיזו אצילות נפש, שאוספת את כל הכוכבים אליה לאט לאט ומגדלת אותם מחדש". בפרק החדש של ״שיר תקווה״ מבצעת צ'רכי את השיר "מישהו" של יהודית רביץ, משתפת בתגובות מפתיעות שקיבלה ממאזיניה באיראן, ומתארת מחזה בלתי נשכח שראתה בהפגנה בלונדון למען משפחות החטופים.
מתוך: שיר תקווה
מוזיקה וידאו
22.02.24