העולם ריק מרחמים

לרגל חג הפסח, אנחנו חורגים מסדר פרשות השבוע כדי לחזור לרגע דרמטי ביחסי האל והאדם: התגלות האלוהים למשה דרך י"ג המידות. דברי האל למשה הפכו לטקסט קאנוני בליטורגיה היהודית, אבל אולי דווקא שיר של יהודה עמיחי מחזיר אותם לפשוטם

                                                   "וּמֹשֶׁה לֹא-יָדַע, כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו". ציור: פול טרוגר (מתוך: ויקיפדיה)

אל מלא רחמים

יהודה עמיחי

 

אֵל מָלֵא רַחֲמִים,

אִלְמָלֵא הָאֵל מְלֵא רַחֲמִים

הָיוּ הָרַחֲמִים בָּעוֹלָם וְלֹא רַק בּוֹ.

אֲנִי, שֶׁקָּטַפְתִּי פְּרָחִים בָּהָר

וְהִסְתַּכַּלְתִּי אֶל כָּל הָעֲמָקִים,

אֲנִי, שֶׁהֵבֵאתִי גְוִיּוֹת מִן הַגְּבָעוֹת,

יוֹדֵעַ לְסַפֵּר שֶׁהָעוֹלָם רֵיק מֵרַחֲמִים.

 

אֲנִי שֶׁהָיִיתִי מֶלֶךְ הַמֶּלַח לְיַד הַיָּם,

שֶׁעָמַדְתִּי בְּלִי הַחְלָטָה לְיַד חַלּוֹנִי,

שֶׁסָּפַרְתִּי צַעֲדֵי מַלְאָכִים,

שֶׁלִּבִּי הֵרִים מִשְׁקְלוֹת כְּאֵב

בַּתַּחֲרֻיּוֹת הַנּוֹרָאוֹת.

 

אֲנִי, שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ רַק בְּחֵלֶק קָטָן

מִן הַמִּלִּים שֶׁבַּמִּלּוֹן.

 

אֲנִי, שֶׁמֻּכְרָח לִפְתּוֹר חִידוֹת בְּעַל כָּרְחִי

יוֹדֵעַ כִּי אִלְמָלֵא הָאֵל מְלֵא רַחֲמִים

הָיוּ הָרַחֲמִים בָּעוֹלָם

וְלֹא רַק בּוֹ.

מתוך: יהודה עמיחי / שירים 1948-1962, בהוצאת שוקן, באדיבות משפחת עמיחי

שבת חול המועד פסח. אנחנו חורגות וחורגים לשבוע אחד מסדר פרשות השבוע, לטובת קריאה מיוחדת לחג. הקריאה הזו, מתוך ספר שמות, מחזירה אותנו אחורה אל אחד הרגעים הכי גדולים ומרתקים במקרא. לאחר חטא העגל וההרג הרב שהתרחש כעונש על החטא, מנסה משה להתקרב שוב אל האל, לבקש מחילה ואולי אפילו למצוא באל מוחשיות כלשהי, כמענה לצורך שהוליד את חטא העגל. האל נענה באופן חלקי: "וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל-טוּבִי עַל-פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהוָה לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת-אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת-אֲשֶׁר אֲרַחֵם. וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי  כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. וַיֹּאמֶר יְהוָה הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל-הַצּוּר. וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד-עָבְרִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת-כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ". זהו טקסט מופלא: האל אומר למשה שאי אפשר לראות אותו ולהשאר בחיים. לכן הוא יעבור על פניו תוך שמשה מכסה את עיניו, ורק אחרי שיסיים לעבור, יוכל משה לראות את אחוריו של האלוהים.

ברגע המפגש הזה, מעין נשיקה מבעד למטפחת, קורא האל: "יְהוָה יְהוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים". המשפט הזה, שמכונה "שלוש עשרה המידות", הוא המקום בתורה שבו מוצגות תכונותיו של האלוהים היהודי באופן המפורט ביותר. בתיאור הזה מופיעים שני צדדים באלוהות: מצד אחד רחמים, סבלנות וסלחנות של האל, ומהצד השני זיכרון החטאים והנטירה עליהם. בנוסח הנאמר בסליחות, שמטרתו להזכיר לאל את חסדיו ואת סלחנותו, מושמט באורח קבע החלק האחרון של הפסוק, כך שהמשמעות שלו מתהפכת. במקום המשפט המלא: "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים", נוסח התפילה מסיים לתאר את מידותיו של האל כך: "נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה". כך, אנו הופכים בתפילה את תיאור האל כמי שלא שוכח את החטאים – ומעמידים במוקד התיאור האלוהי את הסלחנות.

אבל יהודה עמיחי לא משתכנע. הוא חוזר לתיאור האל הרחמן, דרך הביטוי המוכר כל כך: "אל מלא רחמים", ובוחן אותו מחדש. כל מי שנכח אי פעם בתפילה או בטקס יום זיכרון רשמי, מכיר את תפילת "אל מלא רחמים". זוהי תפילה עם הקשר טראגי ומורבידי במיוחד: היא נאמרת לעילוי נשמותיהם של נפטרים, ויש לה נוסחים שונים ללוויות, לעילוי נשמת חללי מערכות ישראל, חללי פעולות האיבה וקרבנות השואה. תפילות להזכרת נשמות היו חלק מההיסטוריה היהודית לאורך השנים, אך גרסאות דומות לאלו שנוהגות היום נכתבו בעיקר לאחר מסע הצלב הראשון ומאוחר יותר לאחר פרעות ת"ח ות"ט. כבר מתוך ההקשר, עוד לפני שעמיחי ניגש לפרש את הטקסט, ברור לנו שהמילים המנחמות לכאורה, "אל מלא רחמים", נוגעות דווקא ברגעים חסרי הרחמים של הקיום.

ואכן, עמיחי, שהיה משורר רגיש כל כך למילים, והתאפיין בבחינה מחודשת של המסורת היהודית ושל השפה העברית, שומע בתפילה את מה שחבוי בה:

אֶל מָלֵא רַחֲמִים,

אִלְמָלֵא הָאֵל מְלֵא רַחֲמִים

הָיוּ הָרַחֲמִים בָּעוֹלָם וְלֹא רַק בּוֹ.

עמיחי מחבר את המילים "אל" ו"מלא" לכדי מילת תנאי שהופכת את המשמעות, במקום לומר שהאל מלא רחמים, הוא שואל איך הייתה נראית המציאות אילו לא היה האל מלא רחמים. והתשובה: אילו הרחמים לא היו נחלתו של האלוהי, אולי משהו מהם היה מגיע אלינו, והעולם עצמו היה מלא ברחמים. והוא ממשיך ומפרט:

אֲנִי, שֶׁקָּטַפְתִּי פְּרָחִים בָּהָר

וְהִסְתַּכַּלְתִּי אֶל כָּל הָעֲמָקִים,

אֲנִי, שֶׁהֵבֵאתִי גְוִיּוֹת מִן הַגְּבָעוֹת,

יוֹדֵעַ לְסַפֵּר שֶׁהָעוֹלָם רֵיק מֵרַחֲמִים.

עמיחי, שהיה חייל במלחמת העצמאות והשתתף בקרב קשה שנחרט בו ובשיריו, ראה דברים קשים כל כך שלימדו אותו על חוסר הרחמים של העולם. לאורך השיר כולו, הוא מפרט מה הם הדברים שגרמו לו להבין שאין רחמים בעולם. מלבד איסוף הגוויות מן הגבעות, תיאור שברור מדוע הוא מתאר חוסר רחמים, הדימויים האחרים דורשים פרשנות. אחד הדימויים המעניינים כאן הוא קטיפת הפרחים בהר. יש לי שתי הצעות אפשריות להבנת המשפט הזה. הראשונה היא כפשוטה: קטיפת פרחים היא אירוע של גדיעת חיים לטובת הנאתו של הקוטף ושל מקבל הפרח. במובן הזה, כל מי שקטף פרחים להנאתו מעיד במעשיו על כך שהעולם ריק מרחמים, שהרי בעולם מלא רחמים היינו רגישים לכל צורת חיים. האפשרות השנייה היא לראות בתיאור הזה דימוי להריגה. כהמשך לפרשנות של הצירוף משיר השירים "ללקט שושנים", מותם של אנשים טובים מתואר לעיתים על ידי הדימוי שלפיו האל שיורד לגנו וקוטף אותם. ייתכן שעמיחי בוחר לתאר כאן את ההרג שהוא עצמו גרם לו בקרבות על ידי הדימוי "קטפתי פרחים בהר", ומתוך ההרג הזה הוא ראה את הכאב של העולם: "הסתכלתי על כל העמקים".

הדימויים המסקרנים ממשיכים עם "אֲנִי שֶׁהָיִיתִי מֶלֶךְ הַמֶּלַח לְיַד הַיָּם", שמתאר אולי דמעות או תקיעות (כמו אשת לוט); או השורות "שֶׁעָמַדְתִּי בְּלִי הַחְלָטָה לְיַד חַלּוֹנִי, / שֶׁסָּפַרְתִּי צַעֲדֵי מַלְאָכִים", שיש בהן את הציפייה הנכזבת לגאולה ואת השאלות המוסריות שמלוות אותו; וכאב החיים בעולם בלי תשובות: "אֲנִי, שֶׁמֻּכְרָח לִפְתּוֹר חִידוֹת בְּעַל כָּרְחִי". אחד הדימויים המעניינים כאן, שמצוטט לעתים גם מחוץ להקשר של השיר כתיאור מדויק של עמיחי את עצמו, הוא "אֲנִי שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ רַק בְּחֵלֶק קָטָן / מִן הַמִּלִּים שֶׁבַּמִּלּוֹן". בדימוי הזה יש תיאור עמוק של האלם לנוכח חוסר הצדק והכאב בעולם, האלם שנוצר מן הקיום השבור והעני, מקטנותו של האדם מול האל והמציאות ומאי היכולת להלל; אך יש בו גם תיאור של מה שמייחד את שירתו של עמיחי: שירה שיש בה קול פשוט, מדוד, ישיר ולא וירטואוזי.

השיר מסתיים בחזרה על שורות הפתיחה, ומותיר אותנו לשאול על מי הביקורת – האם זהו שיר כעס על האל, שמותיר את עולמו חסר רחמים? או שאולי זוהי פניה אל בני האדם, שקוראת להם להקדיש את מאמציהם ליצירת הרחמים בעולם במקום לפנות לשמים ולהתפלל לאל, שאוגר אצלו את הרחמים כולם?

 

 

 

 

 

 

Model.Data.ShopItem : 0 8

עוד בבית אבי חי