נוצרי, מה הוא אומר?

                                                                                  "הסעודה האחרונה", לאונרדו דה וינצ'י

אז מה אם נגיד לכן שיכול להיות שחלק מהותי מאוד מהערב הכי גדול ביהדות, ליל הסדר, הוא בעצם שיחה צפופה עם הנצרות? לכבוד החג המתקרב, חזרנו אל סדרת ההרצאות של פרופ' ישראל יובל "הצעה לסדר", שבה הוא מציע לראות את התגבשות ההגדה של פסח כתגובה לנצרות וכשיחה עימה.

הדבר הראשון שמצביע על הקרבה בין ההגדה היהודית לנצרות הוא כמובן חג הפסחא. החג הנוצרי מציין שני אירועים עוקבים: צליבתו של ישוע וקימתו לתחייה שלושה ימים לאחר מכן. לפי הבשורות הסינופטיות, ישוע נצלב בפסח. גאולת מאמיניו, שהתאפשרה במותו, משחזרת למעשה את גאולת ישראל ממצרים. ישוע נתפס כ"שה האלוהים": כמו דם השה שהציל את היהודים וגרם למשחית לדלג על בתיהם בליל מכת בכורות, כך דמו של ישוע, השה, מציל את נפשות מאמיניו מן החטא. כדבריו של יובל: "קורבנו של ישוע נהיה לקורבן הפסח האלטרנטיבי".

גם סיפור הלידה של ישוע, תינוק שהוצל מגזירת המוות על התינוקות, קושר אותו עם סיפור יציאת מצרים; בכך שהוא מזכיר את סיפור לידתו של משה. דמיון זה בין משה לישוע, החל מהביוגרפיה האישית שלהם וכלה בתפקידם כשליחי האל שמביאים את הגאולה למאמינים, הוא זה שכנראה גרם לכותבי ההגדה להסתייג מדמותו של משה ולא לכלול אותה בהגדה.

ההבדל המהותי ביותר בין פסח לפסחא הוא תפיסת הגאולה של שתי הדתות. היהדות תופסת את פסח לא רק כסיפור על הגאולה שהתרחשה, אלא גם כסיפור על הגאולה העתידית, כפי שנאמר בתלמוד הבבלי: "בניסן נגאלו בניסן עתידין להיגאל". ואילו לפי הנוצרים, הגאולה השנייה כבר התרחשה בצליבתו של ישוע. כך מסכם יובל את הפסחא הנוצרי: "יש לנו שילוב של כפרה, של קורבן, של תחייה ושל סיפור גאולה שהיה בפסח ומטרים את התחייה השנייה או משמש לה מודל".

הרצון לקשור בין חג הפסחא לפסח המקראי בא לידי ביטוי לא רק בעיתוי של אירועי הצליבה והתחייה, אלא גם בעיתוי שבו חוגגים את חג הפסחא. בראשיתה של הנצרות חגגו את הפסחא בשני מועדים שונים. הנצרות שהתגבשה במערב ביקשה ליצור זיקה בין חג הפסחא לאביב וקבעה שהוא יתרחש תמיד ביום ראשון, במנותק מהפסח היהודי. לעומתה, הנצרות של המזרח, שכללה אז את הנוצרים של ארץ ישראל, דבקה בתאריך העברי, וחג הפסחא נחוג במאות הראשונות לנצרות בלילה שבין י"ד ל-ט"ו בניסן.

אם כן, במרחב שבו נוצרו המשנה והתלמוד חיו נוצרים ויהודים אלה לצד אלה, והפסח והפסחא נחגגו באותו לילה ממש. לטענתו של יובל, קשה להאמין שבמרחב מעורב שבו שתי קבוצות שונות מציינות באותו הלילה את אותו הסיפור של יציאת מצרים עם פרשנות שונה – כמודל טיפולוגי לגאולה שכבר התרחשה (בנצרות), או כמודל טיפולוגי לגאולה שעתידה לבוא (ביהדות) – לא יתקיים קשר בין החגים. "מכאן באה המחשבה שיש שיח סמוי, יש זיקות הדדיות, יש מהלכים מקבילים", כדבריו. לכן הוא מציע את "האפשרות, ההיפותזה, שההגדה היא טקסט מתוחכם". לדבריו, גם אם בתור סיפור, ההגדה היא "טקסט מאכזב", היא בכל זאת ממלאת תפקיד חשוב מאוד: "היא טקסט מחנך. לכן ההגדה של פסח היא הליטורגיה היחידה הגדולה החשובה בסידור היהודי שמתבצעת בבית ולא בבית הכנסת, כי המרכז, העיקר שלה, זה הילדים, החינוך. העיקר שלה הוא לגבש את הנרטיב היהודי תוך כדי תחרות סמויה עם הנרטיב המתחרה".

כדי להוכיח את טענתו, יובל משווה בין הטקסטים והמנהגים של ההגדה לטקסטים נוצריים שעוסקים בחג הפסחא. הוא מציע, למשל, לראות את טקסט פתיחת ההגדה כעימות עם רעיון לחם הקודש הנוצרי. בסיפור הנוצרי, מתוארת בסעודה האחרונה את לקיחת הלחם וחלוקתו ואת ההצהרה שמצהיר ישועע על  משמעות הלחם: "ויקח ישועע את-הלחם ויברך ויפרס ויתן לתלמידים ויאמר קחו ואכלו זה הוא גופי" (מתי כ"ו 26). ההגדה שלנו נפתחת בטקס דומה: אנחנו מרימים את הלחם (המצה) ומצהירים על משמעותה, "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים". כלומר, ביהדות המצה מסמלת את הסבל של מצרים, שנמשך עד היום, ואילו בנצרות לחם הקודש מסמל את סבלו של ישוע, שאחריו הגיעה הגאולה.

זאת ועוד: לטענת יובל, ההיעדרות המפתיעה של משה רבנו מהטקסט של ההגדה היא כפי הנראה תולדה של הניסיון היהודי להעלים כל מושיע או מתווך בשר ודם בין העם לגאולה האלוהית. כך אפשר להסביר את הבחירה לספר את סיפור יציאת מצרים באמצעות טקסט צדדי מספר דברים ("ארמי אובד אבי") ולא באמצעות הטקסט המרכזי בספר שמות; וכך אפשר להסביר את החזרה בטקסט על כך שהגאולה נעשתה על ידי האל עצמו: "אני ולא מלאך [...], אני ולא שרף [...] אני ולא שליח". בגרסה של ההגדה שנמצאה בגניזת קהיר אף מוצהר שהגאולה לא נעשתה באמצעות הדיבור - להבדיל מהבשורה של יוחנן, שמתארת את ישוע כ"לוגוס" (דבר, דיבור).

יובל גם מציע את הפרשנות לפיוט דיינו כתגובה לכמה טקסטים נוצריים שמאשימים את היהודים בכפיות טובה וכן לבן הרשע, שמוציא את עצמו מן הכלל, כרמיזה לבנים היהודיים שבחרו בנצרות, ועוד ועוד.

אחד החלקים הכי חשובים בהגדה הוא המשנה מפיו של רבן גמליאל: "כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה, ומרור. פסח, על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים. מצה, על שום שנגאלו אבותינו במצרים. מרור, על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים". יובל מצביע כאן על קשר של הבהרה וניגוד לנצרות. הוא מצביע על המקבילות הנוצריות של כל אחד משלושת הסמלים של ליל הסדר: הפסח הוא שה האלוהים, המצה היא הלחם שהוא גופו של ישוע, והמרור הוא הסבל, הפסיון של ישוע. אלו שלושת הסמלים המובהקים של פסח, אבל גם של חג הפסחא, ולכן חלק מחובתו של יהודי בחג הוא לציין במפורש את ההקשר של הסמלים ולומר שהם מסמלים את יציאת מצרים ולא את הגאולה הנוצרית.

ברקע הצעתו של יובל לראות את ההגדה כשיחה עם הנצרות, עומדת הצעה מוכרת אחרת, של פרופסור זיגפריד שטיין, שהציע לראות את מבנה ההגדה כאימוץ הסימפוזיון היווני, וזאת כדרך לסמל את היותנו בני חורין. לעומת הצעתו של יובל, שלא זכתה לקבלה מלאה, זו של שטיין דווקא כן. מדוע?

"להערכתי", מסביר יובל, "התזה של זיגפריד שטיין על ליל הסדר כסימפוזיון כבשה את הלבבות כי היא הציגה את העולם של חז"ל, את העולם שיצר את ליל הסדר, על רקע מכובד. כמה זה נפלא לראות את חז"ל על הרקע של אפלטון, המשתה, החוכמה היוונית. התרבות ההלניסטית היא תרבות מכובדת, היא תרבות מכבדת, זו הקלאסיקה. באירופה של המאה ה־19 והמאה ה־20 יש כבוד לתרבות הקלאסית. רואים בה את המוצא, את הראשית של התרבות המערבית.

"הרעיון שחז"לנו מחוברים לתרבות היוונית קסם וקוסם עד היום לאנשים רבים, זה מוסיף יוקרה. אבל הרעיון שחז"ל משוחחים עם הנצרות עורר מועקה. שימו לב למה שלפחות תרשו לי להציג אותו כסוג של פרדוקס: כשאנחנו מדברים על המאות הראשונות לספירה - התקופה שבה נוצר ליל הסדר, שבה נוצרה ההגדה - איפה חיים חז"ל? הם כבר 500 שנה אחרי אפלטון, אבל הם חיים בעולם רומי שנהפך לנוצרי. ההקשר הריאלי של החיים שלהם הוא הקשר נוצרי, אבל נדמה לי שלרבים מאיתנו, גם במחקר, יש רתיעה, או לפחות הייתה רתיעה, מלפרש את אחד המוסדות הטקסיים המהותיים ביותר בדת היהודית על רקע של הנצרות. נראה לי שהמכשול הזה מקשה על קבלת ההשקפה הזאת, שמתייחסת אל הפסח החז"לי שלאחר חורבן הבית על רקע של הפסחא ומנסה לראות את ההתפתחות של שני החגים הללו באיזושהי ראייה סינופטית. שני החגים הללו מתפתחים מתוך הפסח המקראי. כל אחד הולך בדרכו".