שבת שירה

הכול בוער

העיסוק המפורט בבגדי הכוהנים שאב את נועה שורק לשירה של דליה רביקוביץ "הבגד". השיר המטלטל הזה, שמתקשר גם לטרגדיה של מדיאה, מבקש להגיד עליה משהו עקרוני. פרשת תצווה

                                                          כהן, כהן גדול ולוי, איור מתנ"ך הולמן (1890), מתוך: ויקיפדיה

הבגד/ דליה רביקוביץ

ליצחק לבני

 

אַתְּ יוֹדַעַת, הִיא אָמְרָה, תָּפְרוּ לָךְ בֶּגֶד מֵאֵשׁ,

אַתְּ זוֹכֶרֶת אֵיךְ נִשְׂרְפָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל יָאזוֹן בִּבְגָדֶיהָ?

זֹאת מֵדֵיאָה, הִיא אָמְרָה, הַכֹּל עָשְׂתָה לָהּ מֵדֵיאָה.

אַתְּ צְרִיכָה לִהְיוֹת זְהִירָה, הִיא אָמְרָה.

תָּפְרוּ לָךְ בֶּגֶד מַזְהִיר כְּמוֹ רֶמֶץ,

בּוֹעֵר כְּמוֹ גֶּחָלִים.

 

אַתְּ תִּלְבְּשִׁי אוֹתוֹ? הִיא אָמְרָה, אַל תִּלְבְּשִׁי אוֹתוֹ.

זֶה לֹא הָרוּחַ שׁוֹרֵק, זֶה הָרַעַל מְפַעְפֵּעַ.

אֲפִלּוּ אֵינֵךְ נְסִיכָה, מַה תַּעֲשִׂי לְמֵדֵיאָה?

אַתְּ צְרִיכָה לְהַבְחִין בְּקוֹלוֹת, הִיא אָמְרָה,

זֶה לֹא הָרוּחַ שׁוֹרֵק.

 

אַתְּ זוֹכֶרֶת, אָמַרְתִּי לָהּ, אֶת הַזְּמַן שֶׁהָיִיתִי בַּת שֵׁשׁ?

חָפְפוּ אֶת רֹאשִׁי בְּשַׁמְפּוֹ וְכָכָה יָצָאתִי לָרְחוֹב.

רֵיחַ הַחֲפִיפָה נִמְשַׁךְ אַחֲרַי כְּעָנָן.

אַחַר־כָּךְ הָיִיתִי חוֹלָה מִן הָרוּחַ וּמִן הַגֶּשֶׁם.

עוֹד לֹא הֵבַנְתִּי לִקְרֹא אָז טְרָגֶדְיוֹת יְוָנִיּוֹת,

אֲבָל רֵיחַ הַבֹּשֶׂם נָדַף וְהָיִיתִי חוֹלָה מְאֹד.

הַיּוֹם אֲנִי מְבִינָה שֶׁזֶּה בֹּשֶׂם בִּלְתִּי טִבְעִי.

 

מַה יִּהְיֶה אִתָּךְ, הִיא אָמְרָה, תָּפְרוּ לָךְ בֶּגֶד בּוֹעֵר.

תָּפְרוּ לִי בֶּגֶד בּוֹעֵר, אָמַרְתִּי, אֲנִי יוֹדַעַת.

אָז מָה אַתְּ עוֹמֶדֶת, אָמְרָה, אַתְּ צְרִיכָה לְהִזָּהֵר,

הַאִם אַתְּ לֹא יוֹדַעַת מַה זֶּה בֶּגֶד בּוֹעֵר?

 

אֲנִי יוֹדַעַת, אָמַרְתִּי, אֲבָל לֹא לְהִזָּהֵר.

רֵיחַ הַבֹּשֶׂם הַהוּא מְבַלְבֵּל אֶת דַּעְתִּי.

אָמַרְתִּי לָהּ: אַף אֶחָד לֹא חַיָּב לְהַסְכִּים אִתִּי

אֵינֶנִּי נוֹתֶנֶת אֵמוּן בִּטְרָגֶדְיוֹת יְוָנִיּוֹת.

 

אֲבָל הַבֶּגֶד, אָמְרָה, הַבֶּגֶד בּוֹעֵר בָּאֵשׁ.

מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת, צָעַקְתִּי, מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת?

אֵין עָלַי בֶּגֶד בִּכְלָל, הֲרֵי זֹאת אֲנִי הַבּוֹעֶרֶת.

פרשת תצווה. הציוויים וההוראות לבניית המשכן ממשיכים גם כאן, והפעם הדגש הוא על בגדי הכוהנים. הפרשה עוסקת בכמה נושאים, ובהם הקורבנות ומחיית עמלק, אך חלק הארי שלה עוסק בבגדיהם של אהרון ובניו,  הכוהנים הראשונים של המקדש - "חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט" - ובחומרים ובעיצוב שלהם, המפורטים לפרטי פרטים. בגדי הכהונה הם חלק מהותי מהפולחן במשכן, ואחר כך במקדש; הם מסמנים את הכוהנים כחלק אינהרנטי מהמשכן ומעבודתו. העיסוק הרב בבגדים הפנה אותי לאחד השירים הגדולים ביותר של המשוררת הגדולה דליה רביקוביץ: "הבגד". אומנם, "הבגד" של רביקוביץ אינו עוסק במשכן או בכוהניו, אך הוא משיב אותנו אל סיפור מהמיתולוגיה היוונית, שעוסק גם הוא בבגדים, ובוחן את היחס שבין הבגד והחזות החיצונית ובין מה שמתרחש בקרבו של מי שלובש אותו.

"הבגד" שב אל סיפורה של מדיאה, דמות מיתולוגית שמופיעה בכמה מקורות יווניים ורומיים, שהידוע שבהם הוא המחזה על שמה שנכתב בידי המחזאי היווני אוריפידס במאה החמישית לפני הספירה. לפי הסיפור, יאסון נוטש את מדיאה, אשתו ואם ילדיו שבגדה במשפחתה למענו, לטובת אישה אחרת. מדיאה, אכולת הקנאה והטירוף, נותנת לכלה הטרייה של יאסון מתנת כלולות: שמלה טבולה ברעל. הכלה התמימה לובשת את השמלה, והבגד עולה בלהבות. לאחר מכן רוצחת מדיאה את ילדיהם שלה ושל יאסון, כנקמה, ונמלטת מהזירה על מרכבתו של סבה, הליוס, אל השמש.

אל הסיפור הנורא הזה מפנה אותנו דליה רביקוביץ בשירה "הבגד". השיר כולו בנוי כשיחה בין שתי נשים - המשוררת ובת שיחהּ, שמזהירה אותה מפני הבגד. בת השיח מזהירה את הדוברת מפני הבגד שתפרו לה, שהוא כמו הבגד שנתנה מדיאה לאשתו של יאסון - בגד מאש. היא מפצירה בה שלא ללבוש אותו. הדוברת מגיבה באופן מטריד ומשונה: היא מכירה בסכנה ומסכימה שאכן הבגד שתפרו לה הוא בגד מאש, ולמרות זאת, היא עונה בצורה לא-הגיונית. היא מספרת זיכרון ילדות על בושם בלתי-טבעי שמתעתע בחוש הריח שלה עד היום. היא מבינה שהבגד בוער, אך מצהירה שאינה "נוֹתֶנֶת אֵמוּן בִּטְרָגֶדְיוֹת יְוָנִיּוֹת" ושאינה יודעת להיזהר.

וכך, מתוסכלות, כמו בת השיח, מחוסר הזהירות של הדוברת מפני הבגד שלה, שבוער באש, אנחנו מגיעות אל הבית האחרון, ושם הכול מתבהר:

"אֲבָל הַבֶּגֶד, אָמְרָה, הַבֶּגֶד בּוֹעֵר בָּאֵשׁ.

מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת, צָעַקְתִּי, מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת?

אֵין עָלַי בֶּגֶד בִּכְלָל, הֲרֵי זֹאת אֲנִי הַבּוֹעֶרֶת."

עכשיו מובן לנו מדוע הפחד מן הבגד הבוער לא שינה את התנהלותה של הדוברת: זהו לא הבגד שבוער; זו היא עצמה הבוערת. כשהיא זו שבוערת, שום הסרת בגד לא תועיל; השריפה היא פנימית, ולכן בלתי-נמנעת. נכון, ישנו גם בגד שבוער, אבל הוא לא הסיפור האמיתי.

ישנן פרשנויות רבות לדרמה המחרידה הזאת. אציע כמה כיווני מחשבה על הקשר שבין השיר למשוררת ועל המסר שהיא מנסה להעביר לנו. הזיכרון מגיל שש  של ריח השמפו – משהו טוב לכאורה שמסמל דאגה וטיפוח, שנהפך למחלה ולבושם בלתי־טבעי – מרפרר כנראה למותו של אביה בתאונת דרכים, כשרביקוביץ הייתה בת הגיל הזה. המוות הזה שיבש את ילדותה. היא עברה עם אמה ועם אחיה התאומים לקיבוץ. שם חוותה בריונות, והילדות הטובה שלה נהפכה לילדות קשה וכואבת.

בהמשך לזה, מאחר שדליה, או הדמות שבשיר, עומדת בהשוואה לכלתו של יאסון שמתמודדת עם האיום של מדיאה, נדמה שמדובר כאן על מישהי שמתמודדת עם קנאה של נשים או אנשים שרוצים להרע לה.  הדמות שבשיר סופגת הרבה שנאה ורוע מהסביבה, אך בסופו של דבר, היא מצהירה כי אף שהשנאה והקנאה קיימות, מה שפוגע בה באמת זו היא עצמה. בהקשר הזה מתבקש לציין שרביקוביץ התמודדה עם דיכאונות חוזרים ונשנים, והבערה הפנימית, הכאב שנבע מתוכה, היו חלק מהותי מחייה. אגב דיון על הבגד הבוער, מספרת לנו דליה שמה שבוער באמת אין אלו הדברים שבאים מבחוץ, אלא אנחנו עצמנו, ובזה כבר אין את מי להאשים.

 

 

 

 

Model.Data.ShopItem : 0 8

עוד בבית אבי חי