שבת שירה

משום דבר לתחש

התחש המקראי מופיע לראשונה בפרשת תרומות ומוליד פירושים רבים במדרשים. גם המשורר עמנואל יצחק לוי ממשיך במסורת הדרשנית הזאת ומשלב בה רצינות והומור. נעה שורק פותחת את חודש אדר בפרשת תרומה

                                                                              חד קרן ברוונה (מתוך: ויקיפדיה)

התחש

כָּל אֶחָד יֵשׁ לוֹ תַּפְקִיד בָּעוֹלָם הַזֶּה

מִלְּבַד הַתַּחַשׁ.

הַתַּחַשׁ אֵין לוֹ תַּפְקִיד בָּעוֹלָם הַזֶּה.

הוּא – כָּל תַּפְקִידוֹ לִהְיוֹת בְּתַפְקִיד.

 

בְּאִיֵּי אַנְדָּמָן הָיָה חֹק שֶׁאָסוּר לֶאֱכֹל תַּחַשׁ

לָמָּה חוֹקְקוּ?

כִּי אַף אֶחָד לֹא אָכַל תַּחַשׁ בְּלָאו הָכֵי, וְרָצוּ שֶׁתִּהְיֶה סִבָּה.

 

נִשְׁאַל אוֹתוֹ, אוּלַי יֵשׁ לוֹ תַּפְקִיד בָּעוֹלָם הַבָּא.

תַּחַשׁ, יֵשׁ לְךָ תַּפְקִיד בָּעוֹלָם הַבָּא?

הַתַּחַשׁ עוֹנֶה: מִיָּד אֲנִי בָּא!

 

מַהִי תּוֹרָה?

הָיָה אֶחָד בְּלִי תַּפְקִיד, עָשׂוּ לוֹ תַּפְקִיד.

מַהִי אַהֲבָה?

הָיוּ שְׁנַיִם בְּלִי תַּפְקִיד, עָשׂוּ לָהֶם תַּפְקִיד.

מַהוּ שִׁבְרוֹן לֵב?

הָיוּ שְׁלשָׁה בְּלִי תַּפְקִיד, עָשׂוּ לָהֶם תַּפְקִיד.

מַהוּ עוֹלָם הַבָּא?

הָיָה שׁוּם דָּבָר וְהָפְכוּ אוֹתוֹ לְתַחַשׁ.

 

מַעֲשֶׂה בְּתַחַשׁ שֶׁהָלַךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת.

 

שְׁאֵלוּהוּ: תַּחַשׁ, מַה לְּךָ וּלְבֵית הַכְּנֶסֶת?

עָנָה: מוֹדֶה אֲנִי לֵאלֹהִים שֶׁלֹּא נָתַן לִי אשֶׁר.

שְׁאֵלוּהוּ: תַּחַשׁ, אֵיזוֹ תּוֹדָה הִיא זוֹ?

עָנָה: שֶׁאָז הָיוּ מְחוֹקְקִים שֶׁחַיָּב אֲנִי לִהְיוֹת מְאֻשָּׁר.

 

(עמנואל יצחק לוי, מתוך "השמש שרה למלכיור" בהוצאת הבה לאור)

 

פרשת תרומה. אין רגע יותר מתאים לשיר הנפלא הזה מהשילוב המדויק בין שבת פרשת תרומה, שבה מופיע לראשונה התחש המקראי, לבין ראש חודש אדר. ומתוך צומת התאריכים הזה, אני שמחה להציג בפניכן את השיר המשעשע והמבריק של עמנואל לוי: התחש.

בואו נתחיל מההתחלה: מהו תחש? בפרשת תרומה קורא משה לעם ישראל להעביר אליו תרומות של חומרי גלם מגוונים לצורך בניית המשכן, כחלק מרשימת החומרים הנדרשים מופיעים: "עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׂטִּים" (שמות ל"ה, ז'). בעוד שיש לנו מושג מה הם אילים ומה הם עצי שיטים (גם אם הזיהוי לאו דווקא מדויק), הרי שהמושג עורות תחשים נותר בגדר תעלומה. ואם יש חיה מסתורית שאין לנו מסורת לגבי המראה שלה, למה נהפוך אותה? נכון! לחדקרן!

שימו לב למדרש תנחומא: "רבי יהודה אומר: חיה טהורה גדולה הייתה במדבר, וקרן אחת היה לה במצחה, ובעורה ששה גוונים, ונטלו אותה ועשו ממנה יריעות". הבנתם את המדרש הזה? לפיו, תחש הוא חיה צבעונית עם קרן אחת במצח, במסכת שבת בתלמוד הירושלמי הוא אפילו מתואר: "דחדא קרן". וכעת גם ניתן ההסבר לעובדה שאין בעולמנו חדי קרן: "ולפי שעה נזדמן לו למשה, ועשה ממנו משכן ונגנז" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, כ"ח, ע"א). כלומר, לפי המדרשים, התחש הוא חד קרן שנברא לצורך בניית המשכן ונגנז מיד על ידי האל. אגב, כדי לצנן מעט את ההתלהבות, הוגן לציין שחלק מהדרשנים והפרשנים מציעים לפרש את המונח "עורות תחשים" כתיאור של עיבוד מסוים של העורות, ולא כעורות ששייכים לחיה בשם תחש, אבל אני אישית מעדיפה את הפירוש הצבעוני יותר, ונראה שכך גם המשורר שלפנינו.

השיר שלי לוי נע בין שני קצוות של השירה: רצינות תהומית ופילוסופית, יחד עם הומור (נונסנס בחלקו) ושעשוע מן השפה והאפשרויות שלה. השיר הזה עוסק בכמה שאלות עמוקות מאוד על הקיום, שסובבות כולן סביב מושג ה"תפקיד". התחש המיתולוגי הוא יצור ש"כָּל תַּפְקִידוֹ לִהְיוֹת בְּתַפְקִיד", כיוון שהוא נוצר לצורך מטרה אחת בלבד ואין לו קיום לפניה ואחריה. אל מול הקפסולה המרוכזת הזו של "היות בתפקיד", עומד המשורר, ועומדים כולנו, בתחושת ריקנות. מתוך הריקנות הזו מציע לוי להפוך את הכל, ולראות התפקיד כמה שמכונן את הדברים כולם: מדוע יש שברונות לב? פשוט – "הָיוּ שְׁלשָׁה בְּלִי תַּפְקִיד, עָשׂוּ לָהֶם תַּפְקִיד". כך, כל דבר מקבל סוף סוף משמעות ברורה ופשוטה, וניתן לעשות סדר במציאות.

התחש הוא כמעט מושא לקנאה, שהרי לאורך כל חייו (קצרים ככל שיהיו), היה לו ברור מה תפקידו בעולם, לא כמונו, שמוצאים את עצמנו בחיפוש מתמשך אחר משמעות ותפקיד בעולם. ובכל זאת, השיר מסיים באמירה הפוכה. התחש מספר: "מוֹדֶה אֲנִי לֵאלֹהִים שֶׁלֹּא נָתַן לִי אשֶׁר". ומדוע? "שֶׁאָז הָיוּ מְחוֹקְקִים שֶׁחַיָּב אֲנִי לִהְיוֹת מְאֻשָּׁר". אם אכן היינו חיים בעולם פשוט וברור, שבו לכל יצור ולכל מצב יש תפקיד מוגדר, הרי שחיי הרגש היו מקובעים והחופש הרגשי היה מצטמצם עד כי היעלמות. שהרי אם אהבה היא תפקיד בשביל שניים, ואושר הוא חובה שמגובה בחוק, אזי אין בלבול קיומי, אבל גם אין יצירה, אהבה וחירות פנימית. מתוך הדברים האלו, אם נשוב לפתיחתו של השיר, נוכל להבין מחדש את ההצהרה: "כָּל אֶחָד יֵשׁ לוֹ תַּפְקִיד בָּעוֹלָם הַזֶּה / מִלְּבַד הַתַּחַשׁ". דווקא התחש, שהוא היצור היחיד שיודע בדיוק לשם מה הוא נוצר, הוא היחיד שאין לו תפקיד בעולם הזה, שהוא לא יצור עצמאי.

השיר של לוי פתוח לפרשנויות רבות, והסיבה לכך טמונה לא רק בתוכן המשעשע והמורכב, אלא גם במבנה השיר. כהמשך למדרשים שאליהן מתייחס לוי, השיר עצמו בנוי כמעין מדרש. יש בו כמה פרגמנטים שונים, שמעוצבים יחד כמעין דיון מתמשך, מעט אסוציאטיבי, שמכיל שיחות פנימיות ורטוריקה של דיון בבית מדרש. מתוך כך, הפרשנות שהצעתי היא עצמה מדרש על המדרש.

ראש חודש אדר, והשיר של לוי הוא שיר שמציג את כל היתרונות שיש לשימוש בהומור בשירה. ההומור אצלו הוא מתוחכם, משעשע ובעיקר מפתיע. שירה טובה היא שירה מקורית, כזו שמספרת לנו משהו שלא ידענו, או שנותנת מילים חדשות לדברים מוכרים. הומור עושה בדיוק את זה: הוא מפתיע אותנו וגורם לנו להביט באופן חדש ומקורי על מה שמוכר לנו לכאורה. כאשר ההומור מוצלח, הוא משרת את השיר וגורם לחוויה שנוצרת בקריאת השיר של לוי: התחושה שפגשנו משהו חדש. חד קרן.

Model.Data.ShopItem : 0 8

עוד בבית אבי חי