כבר לא צריך לבחור

סדרות טלוויזיה המבוססות על ספרי ילדים מעוררות את הדיון העתיק בדבר עליונות הספרות על הטלוויזיה. "שקשוקה", "קופיקו" או "ילדי בית העץ" הן הוכחה לכך שאולי הגיע הזמן להיפרד מההיררכיות הישנות. לכבוד אירועי שבוע הספר בבית אבי חי, יוצרים ומבקרים מתגייסים למשימה

תמונה ראשית "שקשוקה מאמצת חתול איום ונורא" - הוצאת "כתר"

 

אחת הקביעות  הידועות בתרבות היא שהספרות היא דבר טוב, ואילו  הטלוויזיה - הרבה פחות. זמן מסך נהפך זה מכבר למילה נרדפת לקרב מתמיד בין הורים לילדים. המבוגרים חותרים להגבלה שלו, ואילו הילדים מבקשים להגדיל את ההקצאה היומית.

נראה שסדרות שמבוססות על ספרי ילדים, כגון "קופיקו", "ג'ינג'י", "כראמל" ו"שקשוקה", נהנות ממעמד אחר. "עיבוד של טקסטים ספרותיים לטלוויזיה או לקולנוע הוא מהלך שמוכיח את עצמו כבר שנים רבות", מסביר יותם שווימר, עורך ספרות, מבקר ומרצה בתחום ספרות הילדים והנוער. "הרבה סדרות וסרטים מצליחים, לכל הגילים, מבוססים על ספרים. אין ספק שהמדיומים מזינים זה את זה: ספרים מצליחים נהיים לסרטים, ואלו מחזקים את הספרים בתורם. בעיניי, כל דיאלוג יצירתי עם ספרות הוא מבורך כי הוא מהלך אמנותי-פרשני מעניין כשלעצמו".

המעבר בין המדיומים לא רק מוסיף ליצירות שכבה פרשנית; הוא גם מרחיב את ההיכרות איתן. "זה מזכיר לי שהוצאתי לאור את הספר 'גברת פלפלת' מאת אלף פרויסן, וכמעט אף אחד לא ידע שהסדרה המצוירת המפורסמת בכלל מבוססת על ספר, ועוד נורווגי! המדיום הוויזואלי, מעצם היותו המוני יותר מהספרות, יהיה לרוב הדומיננטי יותר, אבל דווקא כשמדובר בספר ילדים, מרתק פי כמה לצפות בסרט או בסדרה המבוססים עליו, ואז לקרוא אותו ולבחון את האופן שבו הוא מבטא את הסיפור".

חנן פלד, תסריטאי, מחזאי וסופר, כתב את התסריטים של שתי סדרות מיתולוגיות: "קופיקו" ו"ג'ינג'י". העונה הראשונה של "קופיקו" הייתה עיבוד של הספרים שכתבה תמר בורנשטיין־לזר, אך בשלב מסוים הסתיימו הסיפורים שהתאימו לעיבוד טלוויזיוני, ומהעונה השנייה כתב פלד את הסיפורים בהתבסס על אופיין של הדמויות. "את ספרי קופיקו לא קראו הרבה זמן. אני קראתי אותם כשהייתי ילד, בשנות ה-50 וה-60, והם איבדו את האטרקטיביות שלהם במשך השנים. הסדרה החייתה אותם".

 

לסדרה "ג'ינג'י", לעומת זאת, כתב פלד עלילה חדשה לגמרי שמתבססת בחלקה על הדמויות של סדרת ספרי ג'ינג'י מאת גלילה רון־פדר־עמית. פלד המציא את דמותה של איזבלה, הרובוטית, ובעקבות הסדרה הטלוויזיונית, רון־פדר־עמית הוסיפה לסדרה הכתובה ספר שמבוסס באופן הדוק על הפרק שכתב פלד.

יחסי גומלין הפוכים התרחשו גם בין ספרי "ילדי בית העץ" ובין האלבום והמופע המוזיקליים שקדמו להם. "הכול התחיל כשאח שלי יאיא (ממקימי להקת הדג נחש – נ.ש) פנה אליי", משחזר רן כהן אהרונוב. "הוא אמר לי שמוזיקת הילדים שהוא משמיע לבתו היא בת 40-50 שנה ושהוא לא מוצא משהו עכשווי מתאים. במקום לספר לו שאני מחכה כבר עשר שנים שיציע לי ליצור איתו פרויקט לילדים, התחלתי לכתוב את השירים, שלחתי לו והוא הלחין. יצרנו יחד את הרעיון של "ילדי בית העץ",  מקום שהוא רק של ילדים, שהוא בין הקרקע לשמיים, בין מציאות לדמיון. החזון שלנו כלל אלבום, מופע, ספר, הצגה ותוכנית טלוויזיה, וכל הרעיונות האלה התגשמו בסוף. בהתחלה פנינו לחברות תקליטים, וכולן אמרו לנו לא. הן חשבו שזה רעיון קצת הזוי ושמשהו איכותי לילדים זה פאסה. בסוף מצאנו מישהו אחד שהאמין בנו - יובל מהתו השמיני. החלטתי לכתוב את הספר הראשון, ודי מהר פנו אלינו מהתיאטרון והתחלנו לעבוד על הצגה. תוך כדי גם יצרו איתנו קשר מהטלוויזיה החינוכית, ששמעו את האלבום ורצו סדרה".

"אם זה נאמן, זה מיותר"

המעבר בין המדיומים מחייב פעמים רבות שינויים בעלילה ובדמויות, ואולם, למרות השינויים והגלגולים שעוברת היצירה, מעידים היוצרים, המהות של היצירה נשמרת. "היחסים בין הספרים לסדרה חופשיים", מספרת הסופרת ואשת הקולנוע גליה עוז על ספרי הילדים רבי המכר שלה בסדרת "שקשוקה", שעובדו לסדרה מצליחה בידי אבנר ברנהיימר ואסיה לבטוב. "הסדרה לא נועדה להיות נאמנה אחד לאחד לספרים, ובצדק: אם זה נאמן, זה מיותר. הטלוויזיה אמורה לחדש ולספר את הסיפור אחרת. הסדרה שומרת על הדי.אן. איי של הספרים. בספרים אני נושאת על נס ערכים כמו עצמאות, כבוד לדמיון היוצר והגינות, ויש בהם כבוד לכוח של הילדים לפתור בעיות בעצמם ולרצינות שבה הם מתייחסים זה לזה ולבעיות שמולם, וכל זאת דרך מבט בגובה העיניים. בסדרה נשמר הכבוד כלפי הילדים; הם לא הולכים למבוגרים שיסדרו להם את הבעיות. דווקא חלק מהדמויות הבוגרות מגוחכות ואפילו ילדותיות: צוות בית הספר והמנהלת, למשל, הם דמויות קומיות גם בספר וגם בסדרה. אין בעצם ענן סמכותני מעל לראש של הילדים; אין דרישה לציות ולהתכופפות. יש משמעת, אבל העולם שייך לילדים. בתוך גבולות העולם שלהם, הם אוטונומיים ומנהלים את העניינים שלהם. הסיפורים לא מתייפייפים, ולמקור סמכות, הילדים מסתכלים ימינה ושמאלה, לעבר בני גילם, ולא למעלה".

ואולם, ישנן גם יצירות שבמעבר בין המדיומים נעשו שינויים ערכיים. גילי איזיקוביץ, כתבת ספרות ומבקרת קולנוע וטלוויזיה, טוענת כי עיבודים עכשוויים למסך ליצירות עבר מאפשרים שינויים חיוביים. "התפיסה לגבי מה עובר מסך משתנה. היום, למשל, היה מתאים יותר שנערה שחורה תגלם את הרמיוני בהארי פוטר (כמו שג'יי קיי רולינג עצמה דמיינה אותה). יש ניסיון להתאים את רוח הזמן לספרים: לתקן לפי מה שמותר או אסור לומר, ליצור גיוון אתני, לקדם תפיסת גוף חיובית. לדעתי זה ילך ויתחזק, בייחוד בסדרות לילדים, כי הם הקהל שמקבל שינויים כאלה יותר מהר ובאופן יותר טבעי. בכלל, יוצרים אוהבים לעשות שינויים תפיסתיים וחינוכיים דווקא ביצירות לילדים כי זה עובר מתחת לרדאר ומשום שילדים הם קהל גמיש ונוח לשינויים".

"בסדרה הכניסו גם דברים שלא כתבתי", מספרת עוז, "למשל, לאחת הדמויות יש שני אבות. עשו את זה בצורה מאוד טבעית. הכניסו גם מורה להתעמלות ערבי, ילד מבקש מקלט, ולהבדיל, ענייני צער בעלי חיים. שינויים כאלה הם חינוכיים יותר מאלף נאומים בכיתה. יכול להיות שחלק מהדברים הייתי מכניסה בדיעבד גם לספרים. מה שחשוב הוא שהשינויים האלה נכנסים מאוד בקלות, באופן לא מטיף, בדומה לרוח הספר. מה שבסוף שורד זו האמנות; העיסוק בחיים על המורכבות שבהם. הספרים לא מתקנים את זה שילדים צוחקים על ילד מגמגם. אין תיקון לדבר הזה. גם אלימות קיימת בספרים, ולא תמיד יש לה תיקון. אם בכל הספרים יהיה סוף טוב ותיקון, הקורא או הצופה שחווה הדרה ופגיעה לא יוכל להזדהות עם הדמויות בספר. אני בעד ריאליזם: לכתוב לילדים כמו שכותבים למבוגרים".

הדמיון באמת נפגע?

אחד הטיעונים המרכזיים נגד הטלוויזיה אל מול הספרות הוא שהטלוויזיה מקצצת את הדמיון שמתפתח בספרות. "זה דיון נצחי", אומרת עוז "יש בקריאה דבר שאת לא תקבלי בשום מדיום אחר. התאים עובדים, הדמיון עובד, את מייצרת לעצמך עולם שלם. בטלוויזיה אין את זה". גם כהן שותף לעמדתה זו: יש דברים שאפשר להעביר בכתיבה וקשה להעביר בסדרה, למשל, את העומק של הדמויות, שבסדרה יכולות להיראות שטחיות. אי-אפשר להראות הכול. בספר מוצגים המחשבות והניואנסים, והילד שקורא יכול לדמיין יותר".

"ישנה אמרה שחוקה ש"הסרט אף פעם לא טוב כמו הספר", מחזק שווימר, "במידה רבה זה נכון, ואין זה קשור לאופי העיבוד, כמו לכך ששום דבר לא משתווה לחוויית הדמיון שמילים כתובות מעוררות אצל הקוראות והקוראים. עיבוד קולנועי או טלוויזיוני מנפץ את זה לגמרי משום שהוא הופך את הספר למדיום ויזואלי. אבל לצד העובדה שהוא מנטרל את הדמיון, מטבע הדברים, יש גם משהו מסעיר ומרגש בלראות על המרקע את העולם שקראת עליו מתגבש לכדי מקום ואנשים. כאשר הדבר נעשה בצורה מוצלחת, יש לכך ערך רב, שיכול להעשיר את החוויה הספרותית".

פלד דווקא לא נחרץ לגבי הפגיעה של הטלוויזיה בדמיון. "לפעמים זה נכון. ב'קופיקו' אני לא חושב שנפגע משהו בהעברה לטלוויזיה; להפך. יש משהו בספרים האלה שאתה מדמיין בהם כל הזמן איך נראה קופיקו, וכשעיצבו אותו, הילדים מאוד אימצו אותו. לפעמים דמות היא מאכזבת. אני לא חושב שזה היה ב'קופיקו' או ב'ג'ינג'י'".

"כשקוראים את הספר לפני שרואים את הסדרה, הדמיון לא נפגע", מאתגרת איזקוביץ את ההיררכיה המוכרת. "גם אם ראית קודם את הסדרה, היא אולי מאלצת את הדמיון, אבל לא מכריחה אותו. אם את שוקעת בספר, המנסרה שלך, שדרכה עוברות המילים, מייצרת את הדמויות שלך. יש יותר עלילות משנה במדיום הספרותי, ואם את שוקעת בתוך הסיפור ומגלה בו דרכים צדדיות שלא הכרת, אולי גם הדמיון חוזר".

לספר אין מה להפסיד

בעידן שבו הספרות נזנחת, העיבוד הטלוויזיוני דווקא מוסיף קוראים. "במקרה של 'כראמל', למשל, הספר היה להיט לפני הסדרה", סבורה איזיקוביץ, "אבל הרבה ילדים נחשפו לכראמל דרך הסדרה והתחילו לקרוא. יש יחסי גומלין, והמדיומים הרבה פעמים מזינים זה את זה. אם העיבוד מספיק מסקרן, הוא יחזיר קוראים. מלכתחילה אנחנו במצב שבו הדרך הקלה והפופולרית ביותר לצרוך ספרות היא המסך. אנשים פחות ופחות קוראים. לכן, אחד לא בא על חשבון האחר. לספר אין מה להפסיד; מקסימום יתווספו לו עוד קוראים".

"אנחנו נוטים לדרג מה שווה יותר ומה פחות. יש לנו סלידה ממסך כי הוא כל כך משתלט והופך אותנו לפסיביים, אבל אם משהו עשוי מצוין, הוא יגרום לך לחשוב ויפתח את האופקים שלך. ואם הוא גם יעודד אותך  לקרוא, זה רק מבורך. המדיומים מתקיימים באקו־סיסטם ומזינים זה את זה. יש היום פחות קשב ויותר תחרות על שעות הפנאי שלנו, וספרות היא דבר שצריך לעודד לתוכו כי היא דורשת אקטיביות. אנחנו צריכים לחשוב ולדמיין, ולא לחכות לתמונה שתגיע אלינו, אבל אם זה טוב, את נלכדת בזה. בסוף כל מה שחזק היום בנטפליקס זה עיבודים לספרים, והעיבודים האלה יכולים להיות מפתח לסקרנות. גם אם הם לא יגרמו לנו לקרוא את הספרים, לפחות נקבל מהם את התוכן".

 "זה רק טוב לספרים", מסכימה עוז, "אין אפס -  טלוויזיה זה קל; זה בא בלי מאמץ. בשביל שילד יקרא, העולם צריך לפעול מסביבו. ההורים צריכים לדאוג לזה, מורות צריכות שיהיה להן אכפת. זו אומנות בסכנת הכחדה. קשה ללמוד את זה אחר כך. הסדרה עוזרת לספרות. היא מקרבת הרבה ילדים והורים לספרים, חלקם, למשל, צופים ורוצים עוד, אז עוברים לספר. אבל הספרים חיים ללא תלות בסדרה. לספרים חיים עצמאיים משלהם".

 

גם שווימר סבור שהעיבודים תורמים למדיום הספרותי. "שום מדיום לא מתחרה בספרות מבחינת העושר, העניין והרגש שהדמיון מעורר בנו כשאנו קוראות ספר. מעבר לאיכויות הברורות והמוכחות שיש בקריאת ספרים לעומת מדיומים אחרים, אני חושב שכן חשוב להבין שהרבה צעירים וצעירות ייחשפו ליצירה ספרותית דווקא דרך סדרה, וצריך לעודד מהלכים כאלו של דיאלוג בין יצירות ספרות ליצירות טלוויזיוניות. בסופו של דבר, זה עניין של חוויה, ואם החוויה שמתגבשת היא מוצלחת, בעלת משמעות, מהנה, מעמיקה ועשויה היטב מבחינה אמנותית, כן ייטב אם נראה יותר סדרות שמבוססות על ספרים".

כהן אהרונוב חולק על ההיררכיה הזאת. "אין מדרג. בתור מישהו שאוהב טלוויזיה וקולנוע, הייתי שמח שכולם היו מקבלים מהכול. כל המדיומים חשובים, ולא כל מדיום מתאים לכל אחד; העיקר שהילדים מרחיבים את דעתם וחווים אמנות ויצירה על כל סוגיה".

"זה עניין של תקופה", מסכם פלד, "כשאני הייתי ילד, לא הייתה טלוויזיה, אז קראתי ספרים. הטלוויזיה היום השתכללה, גם מבחינת הרמה והפתיחות שלה. יש סדרות טלוויזיה שמתעלות מעל הספרות שמתפרסמת היום".

 

 "בית חולים לספרים" פסטיבל שבוע הספר הספר למשפחות בבית אבי חי יתקיים ב-12.6-15.6
לדף המלא של אירועי הפסטיבל לחצו כאן>>

 

 

 

 

 

Model.Data.ShopItem : 0 0

עוד בבית אבי חי