מדוע הוסתר לאורך שנים סיפורו של היהודי אמריקאי היחיד בהיסטוריה שעבר לינץ'?

18.09.16

ב-1913 בדרום ארצות הברית הואשם ליאו פרנק ברצח ילדה. הוא הורשע בהתבסס על עדות שקר, נידון למאסר והוברח מהכלא כדי להירצח בלינץ'. אמריקה הדחיקה את הסיפור לאורך השנים, אולם מחזמר ותערוכה חדשים מתקנים בימים אלה את העוול. האם זה קשור למסריו הרלוונטיים?

הסיפור של ליאו פרנק הוא סיפור על רצח, אנטישמיות, גזענות, מתחים בין צפון לדרום, סודות ושקרים. אם זה היה רומן, בהחלט אפשר היה להבין את אלו שהיו מאשימים אותו בגוזמאות. כמה סוגיות גדולות כבר יכול סיפור אחד בודד להכיל?

אבל הסיפור של ליאו פרנק הוא סיפור אמיתי. בשנת 1913, ילדה בת 13 ששמה מרי פגן – עובדת של החברה הלאומית לעפרונות באטלנטה, ג'ורג'יה – נרצחה. הגופה שלה נמצאה במרתף. ליאו פרנק – המפקח של המפעל – הואשם במהרה בפשע. הוא היה יהודי יאנקי שחי בדרום העמוק, "חובב ספרים וולסים של שטראוס, בוגר אוניברסיטת ליגת הקיסוס, שמצא את עצמו בדרום הקשוח", במילותיו של העיתונאי סטיב אוניי, שבילה 17 שנה בכתיבת "והמתים יקומו" (“And the Dead Shall Rise”), הספר היסודי ביותר על המקרה.

פרנק היה טיפוס נבוך, חיוור, חנוני – יהודי ברוקלינאי בעל מבטא מצחיק והתנהגות לחוצה. למרות העדרן של ראיות פיזיות (ושפע ראיות שהצביעו על אשמתו של השָרַת במפעל ג'ים קונלי), פרנק הורשע. המושל של ג'ורג'יה, שהיו לו ספקות לגבי פסק הדין, המתיק את עונשו של פרנק ממוות למאסר עולם. ואולם, קבוצה של גברים הבריחה את פרנק מהכלא, הסיעה אותו לאזור כפרי ועשתה בו לינץ'.

קריאה נוספת: חמש תיאוריות הקשר האנטישמיות המצחיקות והמופרכות ביותר ששמעתם

טאבו במיל'

אפשר להבין מדוע אמריקאים רבים מעולם לא שמעו על פרק עצוב זה בהיסטוריה של האומה. אפילו אנשים מג'ורג'יה, מקום התרחשות הטרגדיה, לא בהכרח מכירים את הסיפור. תערוכה שנפתחה באחרונה במוזיאון המורשת היהודית בניו יורק שואפת לתקן את המציאות הזאת.

התערוכה מורכבת ברובה מדיווחים בעיתוני התקופה שהוצמדו לקירות המוזיאון, בצד חפצים כגון השולחן של פרנק במפעל, עפרונות החברה הלאומית לעפרונות, הצהרה ששרבט עורך דין שפעל כדי להוכיח את אשמתו של פרנק, כשכבר היה על ערש דווי (היא מכריזה באותיות דפוס מתנדנדות: "אני מאמין בחפותו ובטוב לבו של ליאו פרנק"), סרט מנוקב של פסנתר אוטומטי שעליו שיר עם בגנות ליאו פרנק, תמונות וגלויות מזכרת המראות את הלינץ' בפרנק וסרטון מגורען באורך 20 שניות של הקהל באתר הלינץ' ובבית הלוויות.

"זה היה טאבו כשהייתי ילד", סיפר המחזאי יליד ג'ורג'יה אלפרד יורי בהרצאה שנתן במוזיאון ביום שני שעבר, "הייתי נוהג לשאול, 'מה כל הדיבורים האלה על ליאו פרנק?', וכולם היו עונים לי, 'עזוב את זה, זה לא משנה'". בסופו של דבר, למד יורי את הסיפור המלא ואפילו העלה אותו על הכתב בשביל המחזמר "המצעד" (“Parade”), שעלה בברודווי בשנת 1998 וזכה בשני פרסי טוני (המקבילה של עולם התיאטרון לטקס האוסקר של הקולנוע). המחזמר הוצג ברחבי ארצות הברית, ואפילו בלונדון, ובשנה שעברה אף הועלה באופן חד-פעמי בלינקולן סנטר.

הלינץ' בליאו פרנק. רשימת האנשים שהשתתפו הוסתרה שנים

חוק הלינץ'

בערב יום שני האחרון, 101 שנה אחרי שליאו פרנק נתלה מעץ אלון, התאסף במוזיאון פאנל, בניסיון למצוא משמעות למותו. חברי הפאנל היו אלפרד יורי, סטיב אוניי, ג'ייסון רוברט בראון (המלחין והתמלילן של "המצעד") והמנחה – ג'ולי בורשטיין. האולם היה מלא, בעיקר בחובבי תיאטרון צעירים ונלהבים (ראיתי גם את ראשה הזעיר והמצויץ של ד"ר רות). ניכר כי רוב הנוכחים באו כדי לראות ולשמוע שירים מתוך "מצעד" בביצוע חי, אבל בתוך כך הם גם למדו על הסביבה שהולידה את האירועים האמיתיים ששימשו השראה למחזמר.

בראשית המאה ה-20 היה הדרום של ארצות הברית עדיין מסוחרר ממלחמת האזרחים. אורח החיים החקלאי היה בשלבי גסיסה. תעשיינים ובעלי עסקים מהצפון היו עסוקים בהקמת מפעלים. אפרו-אמריקאים רצו לממש את זכותם להצביע ונבלמו לעתים קרובות. תעשיית העיתונות שגשגה, והצהובונים שיחקו על פחדיהם של דרומיים לבנים שהרגישו שזכויותיהם נשללו.

"המדינה המפוארת שלנו נאנסה!", כתב אז טום ווטסון, המו"ל של הג'פרסוניאן, "הכסף היהודי השפיל אותנו, מכר אותנו וקנה אותנו – וממשיך לצחוק עלינו". ווטסון הפך את המקרה של ליאו פרנק למסע צלב אנטישמי, הגדיל כךבאופן ניכר את קהל הקוראים שלו ושלהב את האספסוף. לאחר שהמושל ג'ון מ. סלטון עבר על אלפי מסמכים והמתיק את עונשו של פרנק למאסר עולם, דחק ווטסון בקוראיו לעשות שפטים במושל ובפרנק. "מעתה ואילך, שאיש לא יעז להאשים את הדרום על חוקי הלינץ' שלו", הוא כתב בצורה מאיימת, "שפטו בעצמכם אם חוק הלינץ' אינו עדיף על העדר כל חוק".

באווירה זו של פחד וחרדה, אין זה פלא שבמשך דורות סירבו יהודי הדרום לדבר על ליאו פרנק. יורי ציין כי גיסה של סבתו היה הבעלים של מפעל העפרונות ושסבתו היתה חברה של אלמנתו של ליאו פרנק ("אבל כשאתה ילד, חברה של סבתא שלך היא רק עוד גברת זקנה מבחינתך", אמר בחיוך עגום). לקח לו שנים ללמוד ולהבין מה באמת קרה שם.

לאחר שכתב את "הנהג של מיס דייזי" ו"הלילה האחרון של בליהו" (The last night of Ballyhoo), מחזות שהושפעו מנעוריו כיהודי בדרום ארצות הברית (הראשון גם עובד לסרט זוכֵה אוסקר; הערת המתרגמת), שאל אותו הבמאי האל פרינס מדוע יהודי הדרום היו מאז ומעולם להוטים כל כך להשתלב. יורי סיפר לו את הסיפור של ליאו פרנק. פרינס אמר: "זה נשמע כמו מחזמר". אז יורי החליט לכתוב אותו.

אחרי הכול, כפי שציין בראון, מחזות זמר אינם חייבים להיות אופטימיים ושטופי שמש. ולראיה, "גם סוויני טוד וגם עלובי החיים הם סיפורים על אומללות", אמר ביובש. בראון, אז בשנות ה-20 המוקדמות לחייו, מעולם לא היה בג'ורג'יה כאשר ביקש ממנו יורי לשתף עמו פעולה. "הייתי מסכים אפילו אם האל ואלפרד היו מבקשים ממני לכתוב מחזמר על שואבי אבק", הוא אמר.

מתוך המחזמר "מצעד" (parade). "לא כל מחזמר חייב להיות אופטימי"

הרשימה השחורה

גם אחרי ש"המצעד" הועלה בברודווי והספר של אוניי פורסם, נשארו בעיירה מריאטה סודות רבים. בשנת 2000, ספרן לשעבר בספרייה הציבורית אטלנטה-פולטון ולאחר מכן פרופסור להיסטוריה לשעבר במכללת ספלמן, יצר אתר אינטרנט המפרט את שמות הגברים שביצעו את הלינץ' בפרנק. הוא מצא את רשימת השמות בספרייה בשנת 1994, בזמן שעבד על מחקר על ההיסטוריה האנטישמית של האזור. רשימת השמות היתה סוד גלוי, אבל כל העיתונים המקומיים סירבו לפרסמה.

"אני חושד שהרשימה הזאת היתה בחלק האחורי של ספר התנ"ך של לא מעט משפחות", ציין אוניי. בין השמות הופיעו מושל ג'ורג'יה לשעבר, ראשי עיר של מריאטה בעבר ובהווה, שריף של מחוז קוב, שופט, חשמלאי (שתפקידו היה לחתוך את חוטי החשמל בבית הסוהר), חובש, מטיף וכמה ממייסדי הקאנטרי של מריאטה.

מי שחיברה את הרשימה במקור היתה האחיינית הגדולה של מרי פגן; מרי פגן קין לא היתה מאושרת מהעובדה שהספרן סטיבן ג'יי גולדפרב פרסם אותה. היא טענה שאיש אינו יודע באמת מי מהגברים הללו תלה את פרנק: "היו שלוש קבוצות: המתכננים, אלו שעשו את הלינץ' בפועל וקבוצת דמה", היא אמרה ל"וושינגטון פוסט". "איך אפשר לדעת מי היה באיזו קבוצה?".

עורך מקומון אחד ידע גם הוא על הרשימה – היה לו עותק משלו במשך עשרות שנים; הוא העדיף שלא לפרסמו. "הייתי צריך לחיות עם המקרה הזה במשך 50 שנה", סיפר ביל קיני, בעל טור בעיתון מקומי במריאטה, ל"פוסט". דודו, סיסרו דובס, היה ברשימה. הוא לא פרסם אותה מפני שהלינץ' היה "פנס שחור בעין הקהילה", ואמו אסרה עליו לדבר על הנושא.

חופש אמנותי בהצגת סיפור האהבה

לכבוד יום המאה לרצח של פרנק, השתתף יורי בהפקה בית ספרית של המחזה שלו במריאטה, שהתקיימה במרחק של שני קילומטרים וחצי מהמקום שבו נתלה פרנק. "פחדתי", הוא מספר, "ידעתי שהרבה צאצאים של האנשים שעשו בו את הלינץ' יהיו שם. אחרי ההופעה, ניגשה אליי מרי פגן [קין] ואמרה [יורי עושה מבטא דרומי רך ונשי], 'זה היה יפה מאוד, אבל אני יודעת שהוא הרג את דודתי'. עניתי, 'תודה'. מה עוד יכולתי לומר?". הקהל במוזיאון הקשיב בשתיקה המומה. בראון שבר את הדממה בהלצה מקאברית: "נשמעת כמו מותק של בחורה!".

גולת הכותרת של תוכנית המוזיאון היתה ההופעה החיה של שירים מתוך "המצעד". סבסטיאן ארסלוס (בתפקיד ליאו פרנק) וסטפני ג'יי בלוק (כלוסיל) שרו בעוצמה, "איך אני יכול לקרוא לזה בית?", "ליאו בעבודה/ למה אני מחכה?", "אתה לא מכיר את האיש הזה", "תעשה את זה לבד", "זה עדיין לא נגמר", ו"כל הזמן שבזבזנו". בסוף הקטע האחרון, היפה – כשהקהל כבר יודע שליאו נידון, אך בני הזוג עדיין מלאי תקווה – ארסלוס עזב את הפודיום, חיבק את בלוק ונישק אותה בלהט. כשנפרדו, היו לה דמעות בעיניים (ארסלוס ובלוק נשואים בחיים האמיתיים, עובדה אשר הוסיפה תהודה לסצנה וגרמה לי להרגיש פחות מודאגת לגבי האשמות פוטנציאליות בהטרדה מינית).

מתוך התערוכה. לא לוקחת את הסיפור צעד קדימה

בראון סיפר שהוא רואה בהצגה סיפור על זוג שהתאהב רק אחרי שהתחתן. לוסיל היתה יפהפייה דרומית גויה; ליאו היה יהודי דובר-יידיש עם צווארון מעומלן מהצפון הרחוק. במופע הופכת לוסיל לאדם עצמאי ובוגר תוך כדי המאבק להציל את חייו של בעלה; ופרנק לומד לראות אותה כשותפה וכאישה חזקה העומדת בזכות עצמה.

בתוך שש שנים בלבד, מציין אוניי, נהפכה לוסיל מצעירה תמימה לרעיה, לאלמנה. היא מעולם לא נישאה בשנית. "ליאו פרנק נרצח, אבל לוסיל ריצתה מאסר עולם", הוא אמר. בחיים האמיתיים, סיפר אוניי, יחסיהם של ליאו ולוסיל לא היו לקוחים בדיוק מתוך סרט הוליוודי. "במכתביו הביע ליאו מעט מאוד חום", ציין אוניי, "הרגשתי שהקשר היה ... חד-צדדי" (בראון השיב, "אני אוהב יותר את הגרסה שלנו", ואוניי הבטיח לו שהוא מבין את הצורך בחופש אמנותי).

מדוע לקוחות אמזון זועמים?

העובדה שליאו היה אדם לא-סנטימנטלי וצונן כל כך הופכת את התערוכה, שהוקמה במקור במוזיאון מורשת ויליאם ברמן באטלנטה, לקצת פחות מעוררת הזדהות. בחינה של כפית הכסף שקנתה לוסיל כמזכרת בתערוכה או של העמוד הראשון של יומן הכלא של ליאו (שהכיל רק רשימות של מבקרים ואת מזג האוויר היומי) אינה גורמת למקרה, או לדמויות, להרגיש ממשיים או מעוררי הזדהות במיוחד.

מי שמתעניין בפרטים של המקרה ובזהות הרוצחים עשוי להפיק סיפוק גדול יותר מקריאת "והמתים יקומו" של אוניי או מקריאת ספר העיון המעולה "פשע נתעב: התביעה והרדיפה של ליאו פרנק" (“An Unspeakable Crime: The Prosecution and Persecution of Leo Frank” מאת איליין מארי אלפין). יתרה מכך, התערוכה גם אינה מבהירה עד כמה רווחת היום הדעה שפרנק היה אשם. חלק מהערות הקונים הנזעמות על ספריהם של אוניי ואלפין באמזון עשויים לספק לכם מושג לא רע על כך:

פרנק זכה לחנינה שנים רבות לאחר מותו, בשנת 1986, בהתבסס על הכישלון של המדינה להגן עליו מידי אלו שביצעו בו לינץ', ואחרי שאדם שעבד בלשכתו של פרנק התוודה בגיל 83 לגבי מה שבאמת ראה באותו לילה כשהיה ילד בן 13. "כשהייתי בבית המשפט, היו לפחות 500 אנשים ברחוב שאמרו זה לזה, 'תהרגו את היהודי! תהרגו את היהודי!'', סיפר אלונזו מאן בתצהיר שמוצג במוזיאון. "לחלקם היו אקדחים. לחלקם היו סכינים. הם היו משוגעים. פחדתי ... ועשיתי מה שאימא ואבא שלי אמרו לי". לקוח אמזון אחד ביטל את עדותו של מאן בטענה שהיתה לו מערכת יחסים הומוסקסואלית עם ליאו פרנק, אבל אפילו אם מקבלים את הטענה שליאו פרנק היה פאן-סקסואל ופדופיל סודי, איזו סיבה עשויה היתה להיות למאן להתוודות פתאום בגיל 83 כדי לטהר את שמו?

בסיכומו של דבר, מדובר בתערוכה מרתקת למי שמתעניין במקרה של פרנק מלכתחיל,. אבל היא אינה לוקחת את הסיפור צעד קדימה ומספרת לנו מדוע הוא רלוונטי כיום. אנחנו חיים בעידן של עלילות שקר אינטרנטיות, עיתונאות פחדנית ואופורטוניסטית, פקידים מושחתים, פוליטיקאים המשחקים על הפחדים של אנשים מזרים והטיות מערכתיות במערכת אכיפת החוק. בורשטיין שאל בפאנל, "למה אנחנו צריכים להמשיך לספר את הסיפור הזה?". בראון זרק בחזרה, "אני לא יודע, האם ממשיכים להתרוצץ במדינה דמגוגים גזענים?". יורי משך בכתפיו בתיאטרליות מיתממת, והקהל צחק. חבל רק שהתערוכה עצמה לא הבהירה שלאופן שבו סוחף אחריו טראמפ את האספסוף יש בהחלט תקדימים היסטוריים.

לבסוף, אני מוטרדת מכך שתערוכת המוזיאון אינה צוללת לעומק של סוגיות של גזע ושל סוגיות אמונה דתית. חלק מהמכתבים והמסמכים התומכים בפרנק מלאים בסטריאוטיפים גזעניים מבחילים, הן בשפה שהם משתמשים בה והן בהנחות המובלעות בהם. העובדה שפרנק הוא היהודי היחיד בארצות הברית שבוצע בו לינץ' בהחלט ראויה לציון, ואולם, אלפי שחורים נתלו בכל רחבי הדרום, ועל כך נכתב שיר אחד בלבד, "פירות מוזרים" (שהתפרסם בזכות ביצועה של בילי הולידיי). ליאו פרנק, לעומת זאת, זכה למחזמר שלם. רוב הקורבנות השחורים הם אלמונים ובלתי ידועים; ואילו לפרנק יש תערוכה במוזיאון.

בילי הולידיי, "פירות מוזרים"

מובן שאין זו אשמתם של יורי ובראון, אבל אני מרגישה שזה... לא מאוזן. המשפט עצמו העמיד, זה מול זה, גבר שחור וגבר יהודי לבן, והתערוכה אינה מתייחסת מפורשות לכל הניואנסים הללו או למתחים בין אפרו-אמריקאים ובין יהודים לבנים כיום. ההרגשה היא של הזדמנות שהוחמצה ושל חוסר כנות. אפשר להתנחם בכך, "שכָּתבנו את האמת. חלק מזה היה בדיוני, אבל זו עדיין היתה האמת", כפי שניסח זאת בראון.

מרג'ורי אינגל היא כותבת טורים ב"טאבלט".

תרגום: דפני קסל

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי