רצח העם הראשון של המאה ה-20

14.04.15

מדוע העולם המערבי שכח את השמדת העם השיטתית שהתחוללה בדרום-מערב אפריקה בתחילת המאה ה-20, ומה הלקח שניתן ללמוד מכך ערב יום הזיכרון לשואה?

"רצח העם הראשון של המאה ה-20", כך כינה אתמול (יום שני) האפיפיור פרנציסקוס את רצח העם שביצעו הטורקים בארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה, ובו נטבחו בין מיליון למיליון וחצי איש. אין ספק שיש מידה לא מבוטלת של אומץ בהצהרה זו של מנהיג העולם הקתולי, יהיו מניעיה אשר יהיו. הארמנים ודאי זכאים להכרה ברצח הנורא, המכוון  והשיטתי שבוצע בהם.

 

אך האמנם זהו רצח העם הראשון של המאה ה-20? ספק. קדמה לו השמדה שיטתית אחרת של קבוצה אתנית – ולמעשה, של שתי קבוצות – בדרום-מערב אפריקה. כעשור לפני מלחמת העולם הראשונה והטבח בארמנים, בשנים 1904-1907, ביצע השלטון הקולוניאלי הגרמני בדרום-מערב אפריקה הגרמנית (נמיביה של היום) רצח מחריד ומכוון בבני ההררו והנאמה, שחיסל לפי ההערכות כ-80 אחוז מבני ההררו וכמחצית מבני הנאמה – בסך הכול כ-75 אלף גברים, נשים וטף.

 

לאחר שפתחו ההררו במרד נגד המתיישבים הגרמנים, על רקע הכוונה לנשל אותם כליל מכל אדמותיהם, הכריז הגנרל פון טרוטה, שהופקד על דיכויו, כי "לא ניתן לנהל מלחמה אנושית נגד כאלה שאינם אנושיים". ואכן, הגרמנים כיתרו את אזורי המחייה של בני ההררו, טבחו בהם בלי הבחנה והותירו להם רק מוצא אחד – מדבר, שאף את הבורחים אליו הם המשיכו לרדוף, תוך שהם מרעילים את בורות המים ומותירים אותם למות בצמא.

 

ואולם, הטוטליות של ההשמדה הזאת, עוצמת הטבח ואכזריותו, אינם כל הסיפור. מעשי טבח קולוניאליים לא היו חסרים הרי, כבר מאז הטבח הספרדי בילידיה של יבשת אמריקה. הטבח היה (ועודנו) אחת המורשות היציבות והעקביות של הקולוניאליזם האירופי בכל אתריו. ייחודו של רצח העם של ההררו והנאמה בכך שהוא נושא מאפיינים דומים לרצח עם מפורסם הרבה יותר במקומותינו, שואת העם היהודי, ולא רק משום שבשני המקומות מחולליו גרמנים, אלא גם כי במובנים מסוימים, רצח העם באפריקה היה מעבדת ניסויים לרצח העם שהגיע כמעט ארבעה עשורים אחריו.

 

 


האפיפיור וידידים (צילום: עמוס בן גרשום, פלאש90)

 

בדרום מערב אפריקה נולד, בגרמנית, מחנה הריכוז, הקונצנטרציונסלאגר (באנגלית הוא נולד מעט קודם לכן; בדרום אפריקה במהלך מלחמת הבורים). למחנות אלה הובלו הנכנעים, ובהם עונו בעבודת פרך ותוך שלילת אנושיותם ומתו ממחלות ומן התנאים הקשים. במחנות אלה גם בוצעו לראשונה ניסויים רפואיים בתורת הגזע, בידי רופא וגנטיקאי ששמו אויגן פישר, שמאוחר יותר לימד רופאים נאצים באוניברסיטת ברלין, ובין תלמידיו הבולטים היה אחד, יוזף מנגלה. בדרום-מערב אפריקה גם עלתה דרישה להשמדה טוטלית של עם בשפת הדרוויניזם החברתי: ההכרח "לטהר" את הנחות, כדי לאפשר ל"משהו חדש" לצמוח.

 

 

לזכור ולא לשכוח?

 

מדוע אפוא שכח האפיפיור מארגנטינה את רצח העם הראשון באמת של המאה ה-20? האם כלל לא ידע עליו? וחשוב מזה, מדוע מאורע היסטורי מחריד זה אינו מוכר כמעט לאיש מבין צאצאיו של העם שעבר את השואה? התשובה לכך בוודאי מורכבת. אבל נדמה לי שקשה שלא להודות, בינינו לבין עצמנו, באי הנוחות המתעוררת כשמצביעים על הקשר בין מה שהתרחש אי שם רחוק בקולוניות, אצל השחורים, בהיסטוריה שאירופה היתה מעדיפה לשכוח ולהשכיח, ובין רצח העם שהתרחש קרוב לאירופה, ועוד יותר מזה, בלב לבה.

 

המשורר, המדינאי וההוגה האפרו-קריבי הנודע אמה סזאר הציע פעם הסבר במילים בוטות לאי הנוחות הזאת, שכדאי לקחת בחשבון. סזאר טען כי אירופה הלבנה אינה יכולה לסלוח להיטלר, לא על הפשע עצמו, לא על הפשע נגד בני האדם, לא על ההשפלה של האדם כאדם, אלא על כך שהוא יישם באירופה פרקטיקות קולוניאליות "שעד אז יוחדו אך ורק לערבים של אלג'יר, ל'קולים' של הודו ול'כושים' של אפריקה".

 

פחות משבועיים לפני יום השואה, עלינו לשוב ולזכור כי ההיסטוריה של הפשעים של הקולוניאליזם האירופי במושבות בכל יבשות העולם היא גם ההיסטוריה של היהודים וכי ברית כרותה לנו עם ילידי אמריקה, עם ההודים, עם השחורים, עם הצוענים, עם האבוריג'ינים, עם הערבים, עם הארמנים ועם עוד רבים אחרים. ברית שקשה שלא לראות שנשכחה כאן, על ידי רובנו, ימין ושמאל, בשם הפנטזיה להיות "וילה בג'ונגל", כפי שניסח זאת לא כל כך מזמן ראש ממשלה בישראל. המורשת המגולמת ברצח העם הראשון של המאה ה-20 ובאלה שבאו אחריו לא נעלמה מן העולם כלל. ההיגיון של הגזע והרצח עודנו רובץ על העולם כרוח רעה.  

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

עוד בבית אבי חי