מקום תחת השמש: ראיון עם המשוררת סיון הר-שפי

המשוררת סיון הר-שפי לא עשתה "ערב השקה" לספר החדש שלה; היא ארגנה לכבודו "ערב התוועדות". לכאורה, הבדל סמנטי: השקה או התוועדות – הדברים ייראו פחות או יותר אותו הדבר; אנשים ידברו על השירים, קצת מוזיקה, דוכן למכירת חוברות וקפה בכוסות חד פעמיות.

 
סיון הר-שפי. משאירה את הפרשנות לפרשנים

אבל סמנטיקה היא שפת השירה, ולא בכדי בחרה המשוררת את בית הכנסת יקר בירושלים - לא ממש הזירה הטבעית להשקת ספר -  כמקום האירוע. כשהר-שפי אומרת "התוועדות", היא באמת מבקשת להשתמש בערב הזה כהזדמנות לחדש את המנהג החסידי להתוועד (מה שמוכנה ביידיש "פ‏אַרבר‏ענגען") בשיחה ובשירה דרך מילים.

אני יודע עד כמה זה היה חשוב לה, כי היתה לי הזכות להנחות את ההתוודעות. אף על פי שחשבתי שהבנתי את הרעיון שמאחורי הערב כל צורכו, בכל זאת הופתעתי לגלות, חצי שעה לפני שהכול התחיל, שבוטלה החלוקה המקובלת לבמה וקהל. היה מעגל אחד גדול ונטול היררכיה ומיקרופון שהסתובב בין המדברים (ובהם: הרב דוב זינגר, המשורר בנימין שבילי והרבנית הדסה פרומן).

מה עובר על שלמה המלך

"שמש שקהלת לא ידע", ספר השירה השלישי של הר שפי, שבגינו התכנסנו להתוועד, רואה אור כמו קודמו ("גלות הלוויתן", 2005 ו"תהלים ליום רעש", 2010) במסגרת סדרת "ריתמוס לשירה" של הוצאת הקיבוץ המאוחד. כבר כותרת הספר מזכירה את "קהלת", מהמרתקים והאניגמטיים בספרי התנ"ך, שחז"ל ייחסו את חיבורו לשלמה המלך, והר שפי מתכתבת איתו לאורך הספר בשיריה.

המדרש מייחס לשלמה גם את חיבור ספרי "שיר השירים" ו"משלי" - מין טרילוגיה שכתב "החכם מכל אדם" - וטוען כי פערי הסגנון וההשקפה בין הספרים הינם תוצאה של תקופות חייו השונות של שלמה בזמן הכתיבה. אני שואל את הר-שפי אם בדומה למדרש, גם היא מזהה בשלושת ספריה עד עכשיו מהלך חיים, דומה או לשלמה או שונה ממנו.

"הספר הקודם שלי, 'תהלים ליום רעש' מתכתב דווקא עם הדמות של דוד", עונה הר-שפי, "אבל השאלה שלך בעיקר מובילה אותי לשאול שאלות נוספות על שלמה כמשורר: כמה שנים מפרידות בין כתיבת ספריו השונים? לאור הלכי הרוח השונים כל כך של ספרים אלו, האם לא מתבקש לומר כי אדם עובר כמה גלגולים לא לאחר מותו, כי אם בתוך שנות חייו על פני האדמה?

"האמת היא שקשה לי להתבונן בספריי במבט על. כחוקרת, אני יכולה לעשות זאת, אבל יהיה בכך מן הניכור והעיקור לחקור את ספריי שלי. בהשוואה נדושה לילדים, זה כמו שאחרים רואים כמה הילדים שלי גדלו וגבהו, ואני, שנמצאת לצדם לאורך כל הדרך, לא מבחינה בכך באותה הכרה חותכת".

בקריאה של השירים היתה לי תחושה שאף שלא מדובר ב"פואמה", יש כאן יצירה אחת, מהלך שלם שמציע מסע עם התחלה אמצע וסוף.

"יש כאן מסע שהוא מסע חיים. מכאן תחושת התהליך והרצף. אך בעיניי, אין כאן סוף או שלמות, שכן המסע נמשך, החיים נמשכים. היום אני חושבת שגם אחרי המוות המסע נמשך. פעם כתבתי בשיר, 'העולם הוא טורסו של א-להים'. נכון שלא איגדתי לתוך הספר את כל השירים שכתבתי במהלך ארבע השנים שחלפו מאז הספר הקודם, ובאמת חלקם ממתינים לספר הבא... ביקשתי במכוון לערוך ספר זה סביב עניין מרכזי אחד שמעסיק אותי זה זמן רב, אולי מאז ומעולם, ואשר בשנים אלו היה לי לימוד חדש ומשמעותי לגביו. כוונתי למעבריה של הנשמה בין העולמות – לידה, מוות (שגם הוא לידה) והאפשרות המעניינת שירידת הנשמה אל תוך הגוף אינה אירוע חד פעמי, אלא פעולה נמשכת ומתפתחת מרגע ההגחה לאוויר העולם ועד לנשימה האחרונה.

 
סיון הר-שפי מקריאה את שירה "איזון עדין"

"כחלק מתהליך זה, השירים נוגעים במתח שבין כמיהת הנשמה לעולם שהניחה מאחוריה ובין התערותה ודביקותה בחיים ובגוף שניתן לה. מבחינה זו משקף הספר לימוד קיומי שהביאני להבנה כי כאן ועכשיו – החיים הללו, מושמצים ככל שיהיו – זו המדרגה העליונה באמת. נהיה לי ברור מתמיד שנשמות שיצאו מן העולם, אפילו, ואולי בעיקר, נשמות שלא ממש רצו או הצליחו להיות כאן – בוודאי כספות לעולמנו לא פחות ממה שאנחנו נוטים לכסוף אל האין, האינסוף.

"ומכאן סיומו של הספר בשיבה אל הערכים הבסיסיים "מְכֻרְבֶּלֶת בַּגּוּף, מְסָרֶבֶת לְדִמְיוֹנוֹת הַחוֹרְגִים מִן הָעוֹר, / נִפְתָּח בִּי קֶשֶׁב רַב / לַחֹמֶר שֶׁנִּתַּן לִי, לַצּוּרָה"; הספר מסתיים בהרכנת המבט, "איך ירימו ריסיי את סלע האינסוף... למוש חיים, כי זה כל האדם". אך כמובן, ברגע שהספר נחתם, חשתי להזכיר לעצמי עד כמה אין זה מובן מאליו להרגיש בנשמה ולתת לה את המקום שלה להשמיע את כיסופיה, בעולם שרובו גוף".

בשבח היציאה לשמש

נדמה שיש בשירים תנועה כפולה: מצד אחד, באמת הצעת שמש אלטרנטיבית לקהלת - שמחת קיום שמוצאת את המופלא בבריאה, בטבע - ומצד שני, השלמה כנה עם המקום היחסי והמוגבל של המציאות.

"הרי בנגלה, החיים לא נפלאים תדיר. כשפוגשים קושי, ייסורים, אפשר לעשות כמה דברים: לכעוס, לבכות, לשתוק (בשתיקה יש דחייה וקבלה גם יחד), להתפלל, להשתוות, להתמקד בחצי הכוס המלאה, לשמוח בייסורים עצמם, לצחוק ולרקוד. יש נטייה טבעית לתגובה, ויש גם עבודת הלב והמידות. אילו יכולתי לצחוק ולשמוח בכול – לא מתוך הדחקה, אלא מתוך פתיחות ואמונה שהכול מושגח ומדויק – זו התגובה המועדפת עליי. אבל לומר שזו נטייתי הטבעית?

"וכאן מגיעה היציאה אל השמש כמעשה של כניסה פנימה אל לב הדברים. אני כותבת: 'והשמש, כמו רופא טוב, / הזמין אותי להיכנס / החוצה'. אני חושבת שקהלת לא יצא לשמש. הוא התנגד לשמש כי היא סתרה את תחושתו הפנימית הקודרת. יש לי חברה שלא סובלת לצאת לטבע, בטענה שהוא אשליה – הוא גורם לך לחשוב שהעולם הוא גן של שושנים. אילו יצא קהלת והתמסר לקרני השמש, אילו התגלגל הבחור בעל המחשבות האובדניות בדשא, אולי לרגע אחד היה חש בחד פעמיותם של כל הדברים, אולי היתה נוכחותם החיה והמתחדשת זורמת לעורקיו.

"בעיניי, היציאה אל הטבע היא מתנה, חסד שניתן לנו. היא מוציאה אותי אל מחוץ לפרספקטיבה המוגבלת ונותנת לי לטעום מהאינסוף באופן שהייסורים אינם נעלמים אך כן מתגלים ביחסיותם ומצטמצמים אל ייעודם בתוכו. הטבע הוא גילוי הנסתר. לחבק עץ זה לחבק את עצמי וזה להתחבר לעץ החיים, לינוק מהשורש. לשבת על העפר זה מיידית להיות בענווה ובפשטות. אי אפשר לשבת על העפר ולהיות הדורה.

"לפעמים אני עושה לעצמי טיול כזה קטן בגינה: אני מתבוננת בקוצים, ואז מרחיבה את המבט ומרימה אותו, לראות שהם רק חלק קטן מן השושנה ושיש להם תפקיד מגן. אני פוגשת במבטי מחזה עגום של תאנים שנשרו מן העץ לאחר שאיש לא קטף אותן והן כבר רקובות ומעוכות, ואז דווקא בזום-אין, אני רואה שיש מי שניזון מהן... אחר כך בחיים אני שואלת, איך מה שקרה לי עכשיו נראה במבט מלמעלה? ומלמטה? ומבפנים? ואז, לפעמים, אני צוחקת. או כותבת שיר על האור הצוחק".

מעניין ש"שירי הגינה" שלך מזכירים בתוכן ובמבנה שלהם שירת הייקו יפנית. כמו למשל השורות: "השמש, כמו חית מחמד / מלקקת אותי / בחיבה".

"אני אוהבת מאד שירת הייקו ומוצאת הרבה יופי בעולם הרוחני שממנו היא נובעת. באופן כללי, שירי הטבע בספר נובעים גם מהצורך להתחדש בשפה. לאחר שחשתי כי הגעתי למיצוי כלשהו בשפת השיר שלי, ולאחר שהתעייפתי מעט מן העומס של ההדהודים שהוטבע בי בשנים של לימוד (אף על פי שהוא גם מבורך), חיפשתי דרך אל שפה חדשה. הפתרון שמצאתי היה יציאה אל הטבע, התבודדות והתבוננות שערכן לא יסולא בפז, גם בלי קשר לכתיבה, פשוט למען שלוות הנפש.

"הטבע חף מאינטרסים, מהגדרות, מתיוגים. מתוכי נבעו פתאום מילים הרבה יותר פשוטות וצלולות. שירת ההייקו מאד מובנית במקור, אך בהיותי בטבע גיליתי שאין כאן צורה כפויה על תכניה, אלא צורה טבעית להם: השירים הקצרים ביותר בספרי הם שירי ההתבוננות בטבע, משום שזו צורת התבוננות שבה כל דבר הוא מיקרוקוסמוס, 'זה כובד העולם באגל טל', כדברי אלתרמן. ולכן, אין צורך להכביר מילים; מילים ספורות הן תמצית הכול".

פרויקט זוגי

הר-שפי, ילידת ירושלים, 1978, מתגוררת היום עם בעלה המשורר אבישר הר-שפי וחמשת ילדיהם ביישוב תקוע. היא בוגרת בית הספר התיכון פלך וסיימה תואר ראשון ושני בהצטיינות בחוג לספרות עברית של האוניברסיטה העברית. עבודת הגמר שלה, בהנחיית פרופ' רות קרטון-בלום, עסקה בשירת יונה וולך.

את שיריה הראשונים פרסמה כחלק מחבורת השירה הדתית משיב הרוח, אבל יצאה מאז לדרך עצמאית ומרובת פרסים (עד היום היא זכתה בפרס הרי הרשון, פרס אקו"ם, פרס שרת החינוך ופרס ראש הממשלה לסופרים עבריים). חוץ מלכתוב, היא גם מלמדת במסגרות שונות, חלקם בתי מדרש שהלימוד שנלמד בהם מתורגם לפעמים בספר החדש לשירי תפילה.

"ככל ששירה היא יותר דיאלוגית, היא יותר ויותר קרובה לתפילה", אומרת הר-שפי, "מתוך אהדה ל'אני ואתה' של בובר, אני מעדיפה לדבר אל א-להים מאשר עליו. לפעמים יש גם התבוננות מהצד; זהו אולי כוח ההזרה של השירה, ואז זו אולי הכנה לתפילה... כתפילה כן השירה, היא מים נוקבין העולים מלמטה למעלה ברצון לקשר אינטימי. אך לשירה יש גם נמען נוסף, קהל הקוראים, ובמובן זה היא אולי שליחת ציבור, ולעתים הרובד החברתי עשוי לגבור על הרובד האישי שלה. בכל אופן, שירה במיטבה מקיימת בעיניי את ההנחיה החסידית של הבעש"ט, לבוא אל התיבה – להיכנס בכל מילה ומילה שלה".

בשנים האחרונות את גם עורכת את כתב העת "עתר".

• " אני חושבת שקהלת התנגד לשמש כי היא סתרה את תחושתו הפנימית הקודרת. אילו יצא קהלת והתמסר לקרני השמש, אילו התגלגל הבחור בעל המחשבות האובדניות בדשא, אולי לרגע אחד היה חש בחד פעמיותם של כל הדברים, אולי היתה נוכחותם החיה והמתחדשת זורמת לעורקיו " "'עתר' הוא כתב עת לספרות ואמנות שאנחנו – אבישר ואני – עורכים ביחד. כתב העת יוצא מטעם מכללת הרצוג, וייחודו בעיניי הוא בכך שנושאי הגג שלו מאתגרים ונוגעים בזרמי עומק של החברה והספרות – חלק מגיליונות הנושא היו למשל 'תיקון', 'דרך גבר', "חסד ודין". 'עתר' מתייחד גם בכך שהוא נותן מקום לא רק לשירה אלא גם לפרוזה, שבאה מתוכו של עולם אמוני.

"הורתו של כתב העת בחוגי הכתיבה היוצרת שאנו מלמדים במכללה, אך כיום הוא מגיע אל מעגלי הכותבים והקוראים הרחבים ביותר, הרבה מעבר לקהל היעד המיידי של גוש עציון. בגיליונות נדפסים זה לצד זה כתביהם של משוררים ידועים, בצד משוררים צעירים בראשית דרכם - ומבלי להתפשר על האיכות.

"עריכת כתב העת היא הפרויקט הזוגי שלנו, והיא כרוכה בעיקר בהנאה רבה ובהכרת תודה על הזכות ליצור כך ביחד. לרוב אנו מסכימים בינינו, וכשיש חילוקי דעות, זו בדרך כלל הזמנה ללימוד משותף וליבון סוגיות בכתיבה ועריכה. על הגיליון האחרון, שעסק בעיקרו בהורות, קיבלנו תגובות חמות במיוחד. תמיד משמח לגלות שהנושא שנבחר והיצירות שנכללו מרווים איזה צמא, מדובבים איזה אלם, מקיפים איזו מורכבות ונוגעים בלבבות כמהים".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי