חוה עציוני-הלוי מקימה לתחייה את עולם התנ"ך

המפולת לא התרחשה באשמתה, בזאת היתה בטוחה. שניהם גם יחד לא היו מושלמים בכל. הוא היה שחום עור ושחור עיניים ובעיניה היה יפה מראה, אך אם קרה דבר-מה שלא נשא חן בעיניו היה ממהר לכעוס. ועל פי תוכחות אמה יולדתה, ידעה כי היא עצמה אינה נוהגת תמיד בענווה הראויה, ולעתים היא אף מפגינה עזות מצח שאינה יאה לנערה צעירה. אבל מגרעותיהם לא מנעו מהם לאהוב זה את זה ולתכנן את חייהם ביחד.
לא עלה בדעתה שהוא ינטוש אותה לפתע רק כדי לצבור כסף, והיא תישאר עזובה וגלמודה. ואולי גמר אומר לאחוז ביד המושטת לו ולנסוע לירושלים מפני שהחיים בעיר הגדולה והשוקקת קוסמים לו יותר מהחיים המנומנמים בכפר שונם, שבו כל הימים דומים זה לזה כמו חלוקי נחל.

לאחר מכן לא זכרה אם הזילה דמעות או לא, ורק זכרה כמה אומללה היתה לנוכח נטישתו הצפויה. היא, שהכל כינו אותה "היפה בבנות", הרגישה כמכוערת שביניהן. בזאת שהסכים לחבור לצבא המלך החונה בירושלים הפגין לעיני כול שמוכן הוא להשליך אותה מאחורי גוו ככלי אין חפץ בו, כדי שייטב לו...
(מתוך "והמלך לא ידעה")

 

בצלם אלוקים

למעשה, הקשר הרגשי שלי לדיבור, למילים ולשפה התפתח רק בשנים האחרונות. אמנם כבר משחר נעוריי, על בסיס לימודי הפילוסופיה שלי באוניברסיטה, הבנתי שאנחנו חושבים באמצעות מילים. באין מילים – אין מחשבה. אבל במשך זמן רב חשבתי שהמילים שבהן מדברים וכותבים צריכות להיות שקופות, כדי שלא ישימו לב אליהן, ומה שחשוב באמת הוא התוכן, בבחינת אל תסתכל בקנקן. ואולם, לפני כמה שנים התחלתי לקרוא בתנ"ך בכוחות עצמי, ובעקבות העמקה בקריאה, שניתי את דעתי לגמרי. הפסוק השלישי בספר בראשית הוא: וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי-אוֹר וַיְהִי-אוֹר, ובדומה לכך גם בפסוקים הבאים. כלומר, העולם נברא על ידי הדיבור, המילה. ומכאן אנחנו למדים שכוח המילה הוא עצום ורב.

בעקבות קריאה בתנ"ך הגעתי למסקנה כי האדם נברא בצלם אלוקים גם בכך שניתנה לו היכולת והזכות להשתמש במילים. וכך – להבדיל אלפי ומיליון הבדלות מבורא העולם – גם הסופר או הסופרת "בוראים" את העולם הדמיוני הקטן שלהם באמצעות מילים, והאופן שבו העולם הזה מצטייר בעיני הקורא תלוי במידה רבה מאוד במילים שבהן הוא מתואר. הספרים שאני כותבת באחרונה הם רומנים תנ"כיים, ולכן אינני מנסה לברוא בהם עולם, אלא להקים לתחייה עולם שהיה ואיננו עוד – עולם התנ"ך.

והגעתי למסקנה שעלילה בלבד, ככל שתהיה מרתקת, לא תצלח למשימה. לכן, אני מנסה לכתוב בסגנון המשלב מילים מהתנ"ך עם מבנה משפטים מודרני, ועל ידי השילוב הזה לייצר סגנון קליל, נעים לקריאה, שבו זמנית גם מפיח רוח חיים חדשה בעולם התנ"ך ובדמויותיו. כיום יש לי קשר רגשי חזק לתנ"ך ולשפתו. לבי בוכה על כל מילה תנ"כית שהולכת ונעלמת מאוצר המילים שלנו – בעל פה או בכתב. כבר כיום יש מילים תנ"כיות שמבחינתנו הן ארכאיות ואי אפשר להבין אותן בלי פירושים. אבל עדיין, מי שקורא ספרים בכלל, יכול להבין את רובו של המקרא. החשש שלי הוא שלא ירחק היום שבו דוברי עברית וקוראיה לא יוכלו להבין עוד את התנ"ך בלי תרגום לשפה מודרנית, וכך נאבד חלק ניכר מן האותנטיות שלו ומן המורשת שלנו.

הסלנג המודרני

מה שמבעית אותי הוא כאשר הסלנג המודרני, לאחר ש"רצח" מילים יפות מהתנ"ך, מוליד במקומן מילים מכוערות. הדוד משיר השירים משבח את רעייתו כך: הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ / שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד (פרק ד' פסוק 1) הַרְאִינִי אֶת-מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת-קוֹלֵךְ / כִּי-קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה (פרק ב' פסוק 14). והנה קראתי בספר שפורסם לפני כמה שנים שהמאהב מחמיא לאהובתו במילים אלו: "את משהו", ורציתי (סליחה, בא לי) לבכות. בקרוב הוא גם יגיד לה, "את עשר".

החשש שלי הוא שהלשון העברית העשירה שהוריש לנו התנ"ך (יחד עם זו של חז"ל) הולכת ומידלדלת. ומה שמבעית אותי לא פחות הוא כאשר מחליפים גוף ראשון בגוף שלישי. לא עוד אני אלך, אעשה וכו', אלא אני ילך, יעשה. ואני שואלת למה להתעלל כך בשפה? מה היתרון?
" אני מנסה לכתוב בסגנון המשלב מילים מהתנ"ך עם מבנה משפטים מודרני, ועל ידי השילוב הזה לייצר סגנון קליל, נעים לקריאה, שבו זמנית גם מפיח רוח חיים חדשה בעולם התנ"ך ובדמויותיו. כיום יש לי קשר רגשי חזק לתנ"ך ולשפתו. לבי בוכה על כל מילה תנ"כית שהולכת ונעלמת מאוצר המילים שלנו – בעל פה או בכתב. כבר כיום יש מילים תנ"כיות שמבחינתנו הן ארכאיות ואי אפשר להבין אותן בלי פירושים "
מנגד, אחד הדברים האהובים עליי בעיתונות הוא כאשר עיתונאי או עיתונאית ממציאים משחק מילים מקורי או מטאפורה קולעת המבטאים רעיון, ולו רעיון ישן, בצורה חדשה. ולעומת זאת, אחת התופעות הדוחות אותי בעיתונות היא כאשר עיתונאים אחרים חוזרים על אותו ביטוי או דימוי שוב ושוב והופכים אותו לשחוק, דבר המעיד על עצלות מחשבתית. בעקבות חוויות מסוג זה, החלטתי שאחד החטאים החמורים ביותר שיכול עיתונאי או סופר לחטוא הוא לכתוב בשבלונות, ובספרים שלי אני מנסה בכל כוחי להימנע מהן. לפעמים הן מחליקות מעטי (או מהמחשב שלי) בלי כוונה, ואז אני אסירת תודה לכל מי שעוזר לי להכרית אותן.
 

בעת שנכנסה אסנת לחדרה, כבר ירד הערב על בית לחם. אבל הירח האיר את הבית באור כסוף, ולא היה לה צורך להדליק את מנורת השמן שעמדה על השולחן. היא התכוננה לחלוץ את נעליה, לפשוט את שמלתה ולהחליק לתוך המיטה, כאשר רחש עמום עלה מבין הסדין ושמיכת הצמר הפרוסים עליה. חושיה ניעורו לפתע. היא מיהרה להכניס את מקל העץ הקצר שהיה מונח על השולחן לתוך הקערית שבה נשמרה האש, וכשקצהו התלקח הדליקה בו את המנורה. היא לקחה אותה בידה וקרבה אל המיטה. עכשיו שמעה ביתר בירור את הרשרוש, שהיה מלווה בתנועה מתחת לשמיכה.

הנערה הזדקפה ובתחילה עמדה ללא ניע, גרונה נשנק ורטט של פחד עבר בה. כעבור רגע אזרה עוז והרימה את השמיכה בתנועה חדה ומהירה. לאורה המרצד של המנורה, ראתה נחש צפע ארסי, כולו כתמים של חום וצהוב, מתפתל לנגד עיניה על הסדין, מצפין את ראשו מתחת לכר ומיד נעלם תחתיו גופו הארוך כולו.
פיה של אסנת נפתח בזעקה אילמת. היא שמטה את השמיכה ועם המנורה בידה זינקה החוצה, אל הגינה שמאחורי הבית, שאליה פנה חדרה. רק לאחר שסגרה את הדלת מאחוריה, פרצה מתוכה הצעקה הרמה שהיתה חנוקה בתוכה עד כה, וזו קרעה את דממת הלילה.
(מתוך "אל אשר תלכי")