אדום ולא מדם

לפעמים יין הוא לא רק יין. סיור טעימות בין שלל המשמעויות של המשקה בתרבות היהודית, בעקבות ספרה של נעמי סילמן

ליין יש משמעויות קונקרטיות והלכתיות בתרבות היהודית: הוא משמש בקידוש השבת, בחתונה ובהבדלה. בלוח השנה העברי, חג פורים וחג הפסח הן תקופות עמוסות יין - כמנהג וכמצווה. אך כל אותה העת, לצד שימושיו השוטפים והמוכרים, הוא נושא מטענים עמוקים ומשייט בין רובדי משמעויות בטקסטים השונים של היהדות.

היין הוא סמל מרכזי בבניית הזהות היהודית כנבדלת (צילום: תינקסטוק)

בספרה ״המשמעות הסמלית של היין בתרבות היהודית״ (הוצאת הקיבוץ המאוחד), סוקרת החוקרת נעמי סילמן את היבטיו הסמליים המורכבים של היין כפי שהם מוצגים במדרשי הלכה ואגדה ובספרות חז״ל. היא מציינת כי הגפן והיין נזכרו בתנ״ך, במדרש ובמשנה, ותהליך ייצור היין העתיק שיחק תפקיד חשוב במרחב המקומי מראשית תקופת הברונזה ועד התקופה הביזנטית.

 

במדרש, היא טוענת, משמש היין סמל בעל תפקיד כפול: הוא מכונן הבחנות דיכוטומיות, מפריד ומבדיל, אך בה בעת מאפשר תיווך בין קצותיהן של אותן הבחנות ממש. כך או כך, ועל מגוון האסוציאציות שהוא נושא, היין משמש סמל מרכזי בבנייתה של הזהות היהודית הייחודית כנבדלת.

 

משקה עם שר המשקים

 

בספרות חז״ל משמש היין מטאפורה, מספרת סילמן, לעם ישראל, לדברי תורה, לתהליכי שינוי ולדם. לדוגמה, המדרש על מעשה העגל מדמה את עם ישראל החוטא ליין שהחמיץ, ואת עם ישראל שפועל לפי ההלכה - ליין משובח. דימוי זה נוגע בטבעו ההפכפך, המסתורי, של היין, הכרוך באופן הכנתו: השפעתו של היין וטיבו אינם תלויים רק במעשה ידי האדם המייצרות אותו, אלא גם בטבע.

 

במטאפורה לדברי התורה יוצאת התורה כשידה על העליונה. במדרש התנאים לספר דברים מוצגים דברי התורה, כמו היין, כישנים ומשובחים. עם זאת, שלא כמו היין, שהשפעתו עלולה להיות מסוכנת ובלתי נעימה, דברי התורה מועילים תמיד.

 

בויקרא רבא במדרש על מעמדם של הגרים, מוצג היין כמטאפורה הן לגרים עצמם והן לאפשרות של כפרה על חטאים. ומה המשותף לשני הדברים הללו? הן התגיירות והן כפרה הם תהליכים של שינוי זהות, של מעבר ממצב למצב, ממש כמו היין התוסס. היין הנמסך על המזבח הוא כמי שנתכפרו עוונותיו או כמתגייר שנהיה יהודי, שמגיע, על פי המדרש, לדרגה של קדושה.

 


דם ויין, שילוב בהחלט מסקרן
ככלל, תהליך התסיסה של היין שזור כחוט השני במוטיבים הסימבוליים שעושים ביין שימוש ומדמים אותו להמשכיות ולחיים. כך למשל במדרש בראשית רבה על פרשת וישב בספר בראשית נידון פירוש חלומו של שר המשקים: ״וַיְסַפֵּר שַׂר-הַמַּשְׁקִים אֶת-חֲלֹמוֹ, לְיוֹסֵף; וַיֹּאמֶר לוֹ--בַּחֲלוֹמִי, וְהִנֵּה-גֶפֶן לְפָנָי. וּבַגֶּפֶן, שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם; וְהִוא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ, הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים. וְכוֹס פַּרְעֹה, בְּיָדִי; וָאֶקַּח אֶת-הָעֲנָבִים, וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל-כּוֹס פַּרְעֹה, וָאֶתֵּן אֶת-הַכּוֹס, עַל-כַּף פַּרְעֹה. וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹסֵף, זֶה פִּתְרֹנוֹ: שְׁלֹשֶׁת, הַשָּׂרִגִים--שְׁלֹשֶׁת יָמִים, הֵם. בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים, יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת-רֹאשֶׁךָ, וַהֲשִׁיבְךָ, עַל-כַּנֶּךָ; וְנָתַתָּ  כוֹס-פַּרְעֹה, בְּיָדוֹ, כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן, אֲשֶׁר הָיִיתָ  מַשְׁקֵהוּ״.

 

על פי המדרש, הלחם כאן מסמל מוות, מאחר שהוא מתקשה עם הזמן, אך היין, שממשיך לתסוס ולהשתבח, מסמל חיים. למעשה, עצם קיום התפקיד של שר המשקים מעיד על תפקידו המרכזי של היין - זהו תפקיד בכיר בחצר המלכות שתכליתו הקפדה על איכות היין שממנו ישתה המלך.

 

סוג המטאפורה האחרון שמציגה סילמן הוא אולי המפתיע פחות מכולם, אך בהחלט מעורר ומסקרן: הדימוי של היין לדם. כמו ביין, גם בדם הפער בין דימוי חיובי לשלילי תלוי בכמות, והיחס ביניהם מתקשר גם הוא לאלמנט זה - שתייה מרובה עלולה להוביל לפריצת גבולות ולשפיכות דם. מעבר לכך שהם מזכירים זה את זה בצבעם, שניהם בעלי משמעות פולחנית. באופן מעניין, הקישור הנפוץ והאינטואיטיבי כמעט בין יין לדם נהיה מוכר יותר עם הזמן דווקא בעולם הנוצרי, דרך האויכריסטיה - הסקרמנט (הטקס המקודש), שבו הכומר מגיש למאמינים את הלחם והיין, המסמלים את בשרו ואת דמו של ישו.

 

שיכורים כלוט

 

אם נחזור להיבטים המעשיים יותר של היין ביהדות, נראה כי הדוגמה המובהקת והמוכרת ביותר לחשיבותו של היין בדת היהודית היא הברכה המיוחדת שנאמרת עליו, ״בורא פרי הגפן״, שהופכת אותו למשקה היחיד שמוקדשת לו ברכה משלו. מלבד זאת, בתנ״ך מופיעים שמות וכינויים רבים ליין - תירוש, מזג, נקדימון, עסיס ועוד - הממחישים את חשיבותו בחיי היום יום.

 

מועד שבו משחק היין תפקיד חשוב במיוחד הוא בערב פסח, שבו שותים ארבע כוסות של יין ברגעים מכריעים בהגדה, מומנטים של מעבר מגלות לגאולה. גם כאן היין משמש אלמנט של מעבר בין מצבים דיכוטומיים, וסילמן מספקת לכך דוגמאות נוספות: שתיית היין בקידוש מעבירה אותנו מחול לקודש; בחופה - מרווקות לנישואין; ובברית המילה היא מסמלת את המעבר מגוי ליהודי. אנקדוטה מעניינת: בבתי כנסת רבים בגרמניה נקבע בקיר לוח אבן הפונה לכיוון ירושלים, שעליו נזרקה ונשברה כוס הקידושין. אבן עתיקה כזו נשתמרה בעיר הוכנברג. " במדרש, היא טוענת, משמש היין סמל בעל תפקיד כפול: הוא מכונן הבחנות דיכוטומיות, מפריד ומבדיל, אך בה בעת מאפשר תיווך בין קצותיהן של אותן הבחנות ממש. כך או כך ועל מגוון האסוציאציות שהוא נושא עמו, היין משמש סמל מרכזי בבנייתה של הזהות היהודית הייחודית כנבדלת "

 

סילמן מספרת גם על ר׳ צדוק הכהן מלובלין, הגורס כי עוד מאז חטא עץ הדעת היין משמש למעברים מאבל לשמחה, מלב ישר לכסיל. שני ״כסילים״ שכאלה, שתיינים ידועים בסיפורי המקרא, הם נח ולוט. מדרש תנחומא המובא ברש״י מספר על השתכרותו של נוח, שהיה לא רק בונה התיבה אלא גם, מתברר, ממציא המחרשה ואבי החקלאות, שגידל את היין. בסיפור המקראי, לאחר המבול, נכתב כך: ״וַיָּחֶל נֹחַ, אִישׁ הָאֲדָמָה; וַיִּטַּע, כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר; וַיִּתְגַּל, בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. וַיַּרְא, חָם אֲבִי כְנַעַן, אֵת, עֶרְוַת אָבִיו; וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי-אֶחָיו, בַּחוּץ״.

 

פרשנויות שונות ניתנו למשמעויות הסמליות של מבטו של חם בערוות אביו, שהובילו לקללה שהטיל נח על כנען, בנו של חם. כך או כך, במדרש תנחומא נכתב: ״שתה כהוגן הרי הוא גבור כארי ואומר אין כמותו בעולם, כיון ששתה יותר מדאי נעשה כחזיר מתלכלך במי רגלים ובדבר אחר נשתכר נעשה כקוף עומד ומרקד ומשחק ומוציא לפני הכל נבלות הפה ואינו יודע מה יעשה, וכל זה אירע לנח הצדיק״.

 

גם במקרה של לוט, השכרות נושאת עמה השלכות קשות, כאן אף יותר: בנותיו משקות אותו ושוכבות עמו, בחושבן כי נחרב העולם. אותה שכרות מגונה השתרשה בשפתנו עד היום, דרך הביטוי ״שיכור כלוט״. כך שהכול תלוי במינון, וככלל, מתבלט יחסה של היהדות אל היין כזהיר מחד ומהלל מאידך. ממחיש זאת בצורה יפה הקידוש המורחב הבא, מתוך הגדה של פסח מימי הביניים, שאותו מביא ארנסט דניאל גולדשמידט, החוקר ופרשן התפילות הנודע, בספרו על ההגדה של פסח לאורך הדורות (יצא בהוצאת מוסד ביאליק):

 

״ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם

אשר ברא יין עסיס ותירוש טוב מעצי גפנים

והוא ערב לנפש וטוב לאדם ומשמח לב ומצהיל פנים

והוא תנחומין לאבלים ומרי נפש ישכחו רישן

והוא רפואה לכל שותיו למי ששתנו בטעם ובדעת

הוא שמחת לבב ששון ורב גילה לשותין אותו.

הוא אלהינו יצרו מאז להתענג במעשים כוננו מראש

שכל שותיו יברכו לאל וישבחו ליוצר בינה

המכין מעדני תבל ויצר למתוקי ארץ.

הוא אלהינו

אשר ברא תירוש מן הגפן והתקין עסיס מן הענבים

להשביע נפש רעבה ולמלא נפש שוקקה

שותיו ישמח לבו על פרי מעשיו יברכו לבוראהו.

ברוך אתה ה' המלך המרומם לבדו

האל הקדוש בורא פרי הגפן״

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

כל הפרטים על פסטיבל היין בבית אבי חי

עוד בבית אבי חי