מוזיקת עולם פנימי

זהר אלמקייס
07.01.14

ההשפעות על מארק אליהו, מוזיקאי ישראלי שעלה מקווקז, נעות בין מוזיקה פרסית, ויוואלדי ומייקל ג'קסון, הוא משלב בצורה מעוררת קנאה בין יצירות אינסטרומנטליות מורכבות לעבודה עם אמנים כמו ריטה ומקיים מסעות אינטנסיביים ביוון ובאזרבייג'ן. ראיון

בין דור המוזיקאים הצעירים של המוזיקה הישראלית בימינו מתבלטת במהרה דמותו הייחודית של מארק אליהו. הביוגרפיה שלו, שמהדהדת סיפורי נוודים ומוזיקאים מימי קדם, מפותלת ומרתקת כל כך,  עד כי קשה להאמין שהוא יליד שנת 1982.

 

בגיל חמש עלה לארץ מקווקז עם הוריו - שניהם מוזיקאים. אביו הוא לא פחות מאשר פרץ אליהו, נגן הטאר והמוזיקולוג. מארק גדל בסביבת סגנונות מוזיקליים מורכבים ומגוונים - מוזיקה טורקית, מוזיקה פרסית ומוזיקה אזרית - אך אפילו בצלן, או נכון יותר לומר לאורן של ההשפעות הללו, הבחירה שלו במוזיקה כייעוד וכדרך חיים לא היתה מובנת מאליה.

 
מארק אליהו. "עושה את המוזיקה שנמצאת בתוכי" (תצלום: יח"צ)

״הבחירה הזאת נעשתה לאורך החיים הרבה מאוד פעמים", הוא מספר, "מילדות עשיתי בלי לחשוב על העתיד. תמיד ניגנתי וכתבתי שירים. היה ברור שהמוזיקה תהיה חלק ממני כל החיים, אבל כמקצוע, באופן מוחלט, בחרתי בזה בערך בגיל 15, ובעקבות זה בעצם ויתרתי על כל החיים שהיו לי. טסתי לחוץ לארץ והקדשתי את כל כולי בעצם ללמידת המקצוע הזה באופן מעמיק״.

 

זכור לך רגע ספציפי של מפנה, שבו החלטת שזה יהיה המקצוע שלך באופן מוחלט?

"בגיל 11 או 12 היתה חזרה של אבא שלי והלהקה שלו בסלון אצלנו בבית. כתבתי איזשהו שיר על הקלידים ויצאתי אליהם לחזרה. רציתי לנגן איתם. הם אמרו לי 'תחזור לחדר שלך, תתאמן, עוד כמה שנים תגדל קצת ותנגן איתנו'. חזרתי לחדר כועס ואמרתי לעצמי שעוד כמה שנים אני אנגן איתם.

 

"זה היה אחד הרגעים שבהם כבר ידעתי שזה יהיה המקצוע שלי, ובגיל 15 עמדתי בפני הדילמה אם להמשיך בחיים הרגילים של בגרות וצבא וכאלה או לעזוב הכול ולהתמסר למשהו שאני אוהב ולבחור בזה כמקצוע. עשיתי את הבחירה הזאת, ובעקבות זה עזבתי את בית הספר ואת כל המסלול הרגיל שהחברים שלי עברו באותו הזמן. בחרתי להתמסר כל כולי לדבר הזה".

 

נדרש המון ביטחון לילד בן 12 כדי לבקש לנגן עם הרכב מנוסה ומקצועי.

"כן, אבל זה מין רצון פנימי שהיה מאוד מאוד חזק וברור, ואחרי כמה שנים זה באמת קרה".

 

מייקל ג'קסון וחברים

 

את הרצון הפנימי והנחוש הזה ניתב אליהו למסעות אינטנסיביים ליוון ולאזרבייג׳ן. הוא הקדיש את עצמו ללמידת הנגינה בסאז, בבגלמה טורקית ובקאמנצ׳ה מהמאסטרים בתחום (רוס דאלי האירי לימד אותו את רזי הסאז, ואדאלאט ואזירוב האזרי הכשיר אותו לנגינה בקמנצ׳ה. הקשר האזרי שזור כחוט השני בביוגרפיה האישית ובקריירה המוזיקלית של אליהו מאז).

 

נדודים אלו הובילו, בסופו של דבר, לקריירה מוזיקלית שבה הוא מצליח לשלב באופן מעורר קנאה בין עבודה על יצירות אינסטרומנטליות מורכבות ובין עבודה עם מוזיקאים פופולריים כמו ריטה ויצירת הפסקול המקורי לסרט ״בלדה לאביב הבוכה״ של הבמאי בני תורתי. אולי לא מפתיע, אפוא, לגלות שבין מקורות ההשראה המוזיקליים הראשונים שלו, עוד מילדותו המוקדמת, נמצאים שמות כמו מייקל ג׳קסון.

 

מעניין לנסות ולמפות את המסלול שבו צעד אליהו, שמערב מקורות מוזיקליים שונים זה  מזה, שאין בו כל דיכוטומיה של מזרח ומערב. הערבוביה הזאת באה לידי ביטוי אולי בצורה הטובה ביותר בתשובתו של אליהו לשאלתי עם איזה מוזיקאי היה מעוניין לנגן, בלי מגבלות של זמן ומרחב: ״דואט לפסנתר ולקמנצ׳ה עם ויוואלדי, שבו ננגן משהו שנמציא באותו הרגע״. התחלנו, אפוא, מהסוף.

 

מהן ההשפעות העכשוויות העיקריות על המוזיקה שלך?

"אני מאזין המון ליצירות של אבי, שמאוד משפיעות עליי; כל יצירה חדשה שהוא כותב, לצד יצירות מהעבר. חוץ מזה, אני מאוד אוהב את סיגר רוס ומאוד מושפע מהמלחין האיראני חוסיין אליזדה".

 

ומהן החוויות המוזיקליות הראשונות שאתה זוכר כמאזין מילדותך?

"בגיל שנתיים-שלוש הייתי מקשיב המון למייקל ג׳קסון ולקינג קרימזון. אלו שני הדברים הראשונים שאני זוכר. הייתי חווה המון חוויות עם המוזיקה הזאת. הייתי רוקד ומפחד ושמח וחווה כל מיני תחושות. היו לי קלטות משלי ממש בגיל שלוש, שהייתי שומע אותן כל יום".

 

האם יש לך זיכרונות מאותה התקופה, טרום העלייה לארץ?

"המעבר שלנו היה חלק, כי דיברנו עברית כבר לפני שעלינו לארץ ועלינו מטעמי ציונות. כשעלינו לפה כבר היינו ישראלים, והתחושה היתה יותר שחזרנו למקום שלנו. היינו ממש משפחה בתוך הישראליות. דברים שאני זוכר משם, אגב חוויות מוזיקליות ראשונות, זה שהייתי לומד כינור ומתאמן. אימא שלי ליוותה אותי בפסנתר וניגנו יחד, בשני קולות.

 

האם מוזיקה ישראלית היא מן האפשר?

 

תחושת השייכות העמוקה לתרבות הישראלית שמתאר אליהו מסקרנת במיוחד בהקשר של הנטייה הרווחת, בתקשורת במיוחד, לתייג את היצירה שלו כ״מוזיקת עולם״. תחת הכותרת הזאת מוכנס כמעט כל ז׳אנר לא-מערבי, ״אקזוטי״, לרוב תוך חוסר תשומת לב לניואנסים, למאפיינים ולהשפעות של כל כלי מוזיקלי וכל ז׳אנר. בעיניי, הגדרה זו חוטאת למוזיקה של אליהו, מאחר שהיא משטחת אותה ומתעלמת מכך שהיא בה בעת נושאת מגוון רבדים תרבותיים מורכבים ומצליחה להיות לכידה ושלמה. ובכלל, נדמה שהמוזיקה של אליהו רחוקה מאוד ממה שהאוזן הממוצעת תגדיר כ״מוזיקה ישראלית״, במובנה הקונבנציונלי ביותר. אליהו מצביע על המורכבות הזאת בעצמו ומסביר את תפיסתו את הישראליות דרכה. 

 

האם במובן מסוים, על אף הישראליות המובנית הזאת שאתה מתאר, אתה חש שאתה נושא בקרבך את הצלילים והמקצבים של מקום אחר?

"קשה לי להגיד כי אני נושא את הצלילים בתוכי והם שייכים לכל היקום. בטוח יש כל מיני השפעות, אבל קשה לי לשייך את זה בצורה מובהקת וברורה. המון סגנונות השפיעו עליי, ואני גם בעצמי תערובת - אני לא, נגיד, רק קווקזי או רק משהו אחד - אני מעורבב גם גנטית וגם נפשית, מבחינת הדברים שספגתי ושמעתי.

אנסמבל מארק אליהו. געגועים, חולות

"למשל, המוזיקה שההורים שלי עסקו בה בילדותי היא מוזיקה מערבית קלאסית, שבוודאי השפיעה עליי. שמעתי גם טראנס ואת ג׳קסון הרבה יותר ממוזיקה קווקזית או פרסית. המון מוזיקות השפיעו עליי באופן עמוק, אבל הצלילים שבאים ממני זה קודם כל העולם הפנימי שלי. אחר כך מגיעה המוזיקה הישראלית - צלילים ומקצבים שהתגבשו כאן מכל מיני השפעות מכל העולם. אני לא רואה את עצמי כנציג של תרבות מסוימת".

 

על מה אתה מדבר כשאתה מדבר על ״מוזיקה ישראלית״ - יש באמת דבר כזה בעיניך, או שהמקום הזה נועד מטבעו לנקז לתוכו מוזיקות של מהגרים?

"אני חושב שהמוזיקה הישראלית זה משהו שהוא מתגבש, ובשנים האחרונות אפשר ממש למצוא, לראות ולשמוע דברים שהתפתחו כאן, אלמנטים סגנוניים מקומיים, שגם התחילו להשפיע על נגנים ומוזיקאים במקומות אחרים בעולם. אני מנגן על כלי שנמצא בפרס, בקווקז ובטורקיה וגם בהודו ובסין, ואני יכול לראות שצורת הנגינה שהתפתחה פה מקבלת המון תגובות ממוזיקאים מאיראן או מטורקיה, שאוהבים את הסגנון הישראלי כל כך.


"אפשר לשמוע את זה בכל מיני ז׳אנרים של מוזיקה. גם בפופ, באלבומים שעשיתי עם ריטה ועם עידן רייכל, ממש המצאנו סגנון שונה, מוזיקה שנשענת גם על מוזיקה רוסית, כמו המוזיקה הישראלית הראשונה, עם השפעות של מוזיקות מהגרים שהתגבשו לכדי מוזיקה אחת. הרי זה הכול תערובות שבסוף מתגבשות; זה קורה אצל אמנים באופן פנימי, כמו שזה קרה לי.

 

"אני חי פה בישראל, ואני אוסף של מוטיבים מכל מיני מקומות בעולם. זה כמו במטבח: הפלפל לא שייך להודו, התבלינים עכשיו הם של כולם והטבח הוא זה שיוצר. ככה אני לא מחקה סגנון או תרבות, אלא עושה מוזיקה שנמצאת בתוכי. ואם רוצים למצוא את השייכות הגיאוגרפית של המוזיקה הזאת, אני לא יכול למצוא אחרת חוץ מישראל. אני חי פה ונושם בעברית. אני גם לא יכול לקרוא לזה אוסף של תרבויות כי עדיין זה אני, ואני בן אדם אחד - לא אוסף של דברים. בכל מקרה, כל עוד זה לא חיקוי ונובע ממקום אמיתי, זו כבר מוזיקה מקומית.

 

"ובאותה המוזיקה המקומית ישנה פריחה בשנים האחרונות של כלים כמו קאמנצ׳ה וסאז. נדמה שעולה העניין בהשפעות מוזיקליות שלא זכו עד כה להיכנס לקאנון הישראלי, שנוטה לראות את עצמו כמערבי באופן מובהק.
 

"אני חושב שישראל התחילה כמדינה מערבית מובהקת שלא כל כך משתייכת לתרבות המקומית והעברית, אלא יותר מנסה לחקות מדינות מערביות. היא בעצם התעקשה, ואף אסרה על מוטיבים מקומיים מהמזרח.

 

"בעיניי, החזרה של הכלים האלה למוזיקה העברית בישראל, שבה השלטון היה כמובן אשכנזי, מראה על הצורך לחזור לשורשים ולא לחקות משהו שהוא לא שלנו. אז באופן טבעי, משתמשים בכלים המקומיים פה מהאזור. זו חזרה בלתי נמנעת מאחר שאלו הכלים שיותר שייכים אלינו מבחינה תרבותית".

 
כאן, שם ובכל מקום
 

מלבד עבודה עם מוזיקאים, התנסה  אליהו ביצירת הפסקול לסרטו של בני תורתי, ״בלדה לאביב הבוכה״. בסרט משנת 2012 מתאר תורתי עולם על זמני ועל מרחבי, מערבון שגיבוריו נושאים כלי נגינה במקום נשק, שבו משחקת המוזיקה תפקיד מכריע, לא רק בקרב הקהילה כולה, אלא גם במערכת היחסים המסובכת בין אב גוסס לבנו הצעיר. אליהו, כאמור, יצר את הפסקול של הסרט.

 

כיצד עבדת על המוזיקה ל״בלדה לאביב הבוכה״? היא שם בבחינת כמעט שחקן או דמות נוספת, שלא לומר הדמות הראשית והמניע המרכזי של העלילה.

"בני הביא אותי באמון מוחלט שאני אביא את השחקן הנוסף ואת הסיפור שמעבר למילים. הוא ממש סמך עליי ונתן לי את כל החופש לעשות את זה. הוא התלהב ותמך בכל קטע שהבאתי. היה סוג של משהו מדויק בינינו. הכול זרם באופן מפתיע בצורה מאוד מאוד נכונה. מבחינת העבודה, זה באמת היה ליצור ממש דמות נוספת, שהיתה מעין דמות מספרת בלי הרבה מילים. זה היה מאוד מעניין מבחינתי". " אני נושא את הצלילים בתוכי והם שייכים לכל היקום. בטוח יש כל מיני השפעות, אבל קשה לי לשייך את זה בצורה מובהקת וברורה. המון סגנונות השפיעו עליי, ואני גם בעצמי תערובת "

 

ועל מה אתה עובד כרגע?

"אני עכשיו מתחיל את סיבוב ההופעות שמלווה את האלבום החדש "חולות". בו זמנית אנחנו כבר עובדים על שני פרויקטים. האחד הוא פרויקט חדש של אבא שלי, טריו של טאר, קאמנצ׳ה וכלי הקשה, שכולל חיפושים מוזקליים מעמיקים ורוחניים. הפרויקט השני דווקא יכלול הרבה התערבות של סאונד וחשמל, משהו מודרני יותר".

 

וכך ניתן לאתר את המשך מסלולו המפוצל והמסועף של אליהו, שהוא מכאן ומשם, בעבר ובעת הזאת. 

עוד בבית אבי חי