מה הן המילים

"משיבי הרוח", חיבורו של דוד יעקובסון העוסק בכתב העת הציוני-דתי ומחולליו, עומד על רגע תרבותי משמעותי בזמן אמת, אך נוטה לפרשנות יתר של ההקשרים התרבותיים על חשבון השירה עצמה

"משיבי הרוח" הוא תרגום של מחקר מאנגלית בהוצאת ידיעות ספרים המכוון לעמוד על תופעה תרבותית ייחודית בזמן אמת – התפתחותה של שירה עכשווית במחוזות הציונות הדתית בארץ. כדרכם של מחקרים מעין אלה, גם כאן, מצביע החוקר על תופעה עכשווית שאמנם כבר התבססה, אבל עדיין אין לדעת להיכן תתפתח ומה תהיה מעמדה בעתיד. 
 
החלק הראשון של הספר הוא מבוא לנושא. הניתוחים וההסברים להתגברות תופעת כתיבת השירה בקרב צעירים בציבור הדתי של מחבר הספר פרופ' דוד יעקובסון מסתמכים רובם ככולם על דברי המשוררים עצמם ומעט מדי על מחקרי תרבות או על ניתוחים ומציעים תובנות חדשות מעטות מדי.
 
אחד מהנושאים המעניינים שעולים שם הוא מיעוט הנשים בקרב החבורה. נקודת המוצא של החוקר ושל עורכי וכותבי כתב העת שראיין היא שהחבורה מראשיתה היתה פתוחה לשני המינים באופן שווה ושעובדת מיעוט הנשים שם רק מנכיחה וחושפת את המציאות החברתית והתרבותית, אך לא היא שיצרה אותה.


המחבר, פרופ' דוד יעקובסון (צילום: יונתן ווידן)
נקודת המוצא של הכותב ושל עורכי כתב העת שראיין שאין נשים משוררות בקרב הדור הדתי הצעיר היא בעייתית. נדמה שגם כאן יחסי הכוח בחברה הישראלית בכלל, ובחברה הדתית בפרט, נותנים אותותיהם. וכאן עולה הבעייתיות שקיימת בדרך כלל במחקרים המסמנים מראש את גבולותיהם. ברור שבחבורת "משיב הרוח" אין הרבה נשים, אבל לא ברור אם הדבר מדגים את חסרונן של הנשים בתחום, או שמסיבות שונות, הן פשוט לא מצאו את מקומן בכתב העת ובחבורה הגברית הפרטיקולרית הזאת. עובדה היא שתחינות, תפילות ופיוטים בני זמננו, וכן מדרשים פוסט-מודרניים הם סוגות שחודשו בעיקר בידי נשים דתיות בתקופה האחרונה.
 
חף מתקינות פוליטית
חלק הארי של הספר עוסק בניתוח שירים, והוא מחולק באופן תמטי לנושאים שונים: ביקורת החינוך הדתי וחתירה לחוויה דתית משמעותית יותר; תיאולוגיה, תפילה ובקשת אלוהים; מקרא ומיתוס; אהבה, ארוס וסקס; יחסי ישראלים ופלסטינים.
 
דומה כי החלק המעניין ביותר הוא הפרק האחרון, העוסק ביחסי יהדות-אסלאם וישראלים-פלסטינים. חלק זה כורך את העיסוק בשירה עם האקטיביזם החברתי של היוצרים, וכאן מתגלה תחום פוליטי שכמעט שלא נחקר עדיין. ברובד הסמוי של הדברים, רובד שהמחבר לא מנכיח מפורשות, עולה כי היוצרים הללו, דור שני לתושבים יהודים בשטחים, מערערים על כמה מוסכמות הגמוניות, ובעיקר על הדיכוטומיה השלטת שבין ימין ושמאל בלא לפשט ולרדד את הדברים לכלל מרכז אנמי חסר השראה. " ברור שבחבורת "משיב הרוח" אין הרבה נשים, אבל לא ברור אם הדבר מדגים את חסרונן של הנשים בתחום, או שמסיבות שונות, הן פשוט לא מצאו את מקומן בכתב העת ובחבורה הגברית הפרטיקולרית הזאת "
 
 
היוצרים מערערים גם על התפיסות הרווחות בשיח הביקורתי, כגון, ההתנחלויות הן מכשול לשלום, המתנחל כקולוניאליסט, אחריותם של תושבי ההתנחלויות לכיבוש ולחוסר השוויון בין יהודים וערבים במרחב, ההבחנה האתית בין כיבושי 48' לכיבושי 67' ועוד. באופן מובהק, ובהתאמה למושא המחקר, הספר אינו מתיימר להציג שיח מאוזן ותקין פוליטית: הוא עושה שימוש במונחים כמו "מחבלים פלסטינים", והשירה העולה בו מציגה בדרך כלל יחס אחיד להתנגדות האלימה של הפלסטינים כמעשה אויב שאין צורך להעמיק ולהבינו. הספר והשירים הנדונים בו כמעט שאינם מנכיחים את האלימות הממוסדת שמדינת ישראל מפעילה כיום נגד הפלסטינים. 
 
מצד שני, לא פעם ההזדהות עם כאבו האישי או חורבנו הלאומי של ה"אחר" עולה בשירים. כמה מהשירים שנדונים בספר מעלים את נושא ה"נכבה" או את "זכות השיבה" הפלסטינית, לא פעם כהמשך לשיח מסורתי ביקורתי (העיסוק הפרשני-ביקורתי בפרשת גירוש הגר וישמעאל, למשל) – נושא שבתי הספר והשיח החינוכי בישראל לא מעלים כלל וכלל.
 
המחקר לא הושלם 
המחבר מצרף, בצדק, את העשייה האמנותית של המשוררים לעשייתם החברתית, המכוונת לבניית דו-שיח ומרחב דתי משותף, בניסיון מודע להתקרב ולפתח דיאלוג בינם ובין העולם הפלסטיני. מדובר בתחום בהתהוות שעדיין לא נחקר וכמעט לא פורסם: עם אלה שמקדמים דו קיום, מלבד הרב המנוח מנחם פרומן מתקוע, שקידם דיאלוג בין-דתי עם אנשי דת מוסלמים ועם החמאס, נמנים גם המשורר נחום פצ'ניק, יליד קרית ארבע, שהקים את ארגון ארץ שלום; המשורר אליעז כהן, שהקים את ירושלום; והמשורר אלחנן ניר, שהקים ארגון שנקרא אוהל אברהם, שמקיים מפגשים של רבנים ושייחים מאזור חברון לצורך שיח. 
 
נוסף על כך, מהעולה בספר נראה שהמשוררים הנידונים מערערים על אתוסים רבים המקובלים בחברה הציונית דתית. בצד עיסוק בנושאים כלליים, כגון המרכזיות של הארץ באתוס הציוני-דתי וההתגייסות הקולקטיבית סביבה, השמירה ההדוקה על גבולות הפרטיות, לימוד התורה המקובל בישיבות, עולים שם גם נושאים אישיים מאוד, כמו אוננות, אינטימיות וזוגיות. " ספר עוסק כמעט רק בהקשר של השירים, ואת הטקסט שלהם (השימוש שהם עושים בשפה) הוא בוחן בעיקר במבט אינטר-טקסטואלי (היחסים בין הטקסט השירי למקורות), ואילו ניתוח הטקסט עצמו מוזנח "
 
חוקרי תרבות אחרים עמדו על כך שערעורים מעין אלה הם אקט וגוון תרבותי חשוב התורם לשימורה ולהתחדשותה של התרבות ושל החברה המסורתית. אלא שבנידון דנן נדמה שיש כאן משהו שחורג מהערעור המקובל. הדברים כאן הם ברוח "הרוחניות החדשה", תפיסות פוסט-מודרניות ופוסט-חילוניות, שבהם ספק ואמונה משמשים בערבוביה, דתיות לא סותרת חילוניות וחופש מוחלט הוא היסוד המרכזי והמפרה בחיי האדם. מבחינה זו, אין ספק, כפי שהמחבר מציין פעמים אחדות, שהתחום המדובר הוא בבחינת ענף שהתפתח מתוך בתי המדרש החדשים הניאו-חסידים והפוסט-מודרניים של הרב שג"ר והרב פרומן, והם מנוגדים באופן קוטבי לענפים המרכזיים והשמרניים יותר של הציונות הדתית.
 
כוחו של הספר הוא בעמידה על רגע תרבותי משמעותי בזמן אמת; חולשתו היא בניתוח השירה. ניתוח השירים בספר אמנם מכוון להסביר אותם על רקע המקורות, והוא אף עושה זאת באופן בהיר, אבל המאמץ לזיהוי הקשרים שבין השירה למקורות העבר וחשיפת המשמעות שלהם ראוי היה שילווה בניסיון לחשוף את האיכויות הלשוניות-תחביריות של השירים, תוך כדי בחינת הפואטיקה, דרכי ההבעה וצורות הלשון של שירה מרתקת זו, ואלה נעדרים מהספר כמעט לחלוטין.
 
בחקר התרבות מקובל היום לבחון תוצרי תרבות באפיקים שונים המשלימים זה את זה. בראש ובראשונה, עומדת התובנה שטקסט וקונטקסט שלובים זה בזה. טקסט תרבותי משמעותי הוא תוצר של שזירת קודים אמנותיים עם קודים תרבותיים ואידאולוגיים ואינו מסתכם בהשתקפות היסטורית או בסימפטום חברתי. הספר עוסק כמעט רק בהקשר של השירים, ואת הטקסט שלהם (השימוש שהם עושים בשפה) הוא בוחן בעיקר במבט אינטר-טקסטואלי (היחסים בין הטקסט השירי למקורות), ואילו ניתוח הטקסט עצמו מוזנח. חבל שמה שאמור היה להיות רק תשתית או מסד לבחינה מעמיקה של המדיום ההפך כאן לחזות הכול.
 
החסר הזה בספר מחליש אותו מאוד, לא רק משום שערכה של שירה היא קודם כול בשימוש המתוחכם והעשיר שלה בשפה, אלא משום שחשיפת איכויותיה של יצירת אמנות היא אחת הדרכים למצב אותה כאלטרנטיבה לשיח ההגמוני, ובהמשך להביא לכלל הכללתה בקנון. 
אם כן, מעבר לסימון תופעה והסברתה, התחום הזה עדיין מחכה למחקר שיעמיק בדרכי ההבעה ויחשוף את האיכויות הפואטיות החדשות שנוצרות במרחב חדש ומרתק זה.
מעל לכל ספק, "משיבי הרוח" הוא ספר חשוב שעומד על דרכים חדשות, רדיקליות לעתים, שבהן מגבשים משוררים צעירים את זהויותיהם האישיות ומתמודדים עם סוגיות יסוד ישראליות, יהודיות וקיומיות. 
 
* דוד יעקבסון, "משיבי הרוח – מרד ספרותי ורוחני במעוזי גוש אמונים", ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2013, 254 עמ'.  
תודה לצחי מזומן על עזרתו והערותיו בעת עריכת המאמר.

בואו להיות חברים שלנו בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

עוד בבית אבי חי