על גזענות ועיתונות

התקשורת הישראלית, כמו התקשורת בכללותה, יודעת לייצר "באזז" כשהיא רוצה, כשזה גם משרת אותה, כמובן. "באזז תקשורתי", למי שלא בקיא בז'רגון המקצועי, יכול להיות כמו גל צונאמי: בא במהירות ובעוצמה, וכשם שהוא בא ככה הוא נעלם. כלומר, מדברים על זה בכול מקום אפשרי למשך כמה ימים, ולפתע מפסיקים.

כמו גל צונאמי. צילום: פלאש 90

מלאכת יצירת הבאזז היא בדרך כלל עבודתם של אנשי יחסי הציבור, כשהעיתונות משתפת פעולה, כמעט נכנעת. בעניין הזה העיתונות בדרך כלל מופעלת, לא יוזמת. אבל יש מקרים שבהם העיתונות דווקא מחליטה להעלות דברים על סדר היום הציבורי מבלי להניח להם. כך היה לאחרונה במקרהו של "השופט המכה", שמתחיל להיחקר על ידי המשטרה ממש בימים אלה. העיתונות, מרגע שגילתה את המקרה, לא הניחה לו. השופט בינתיים כבר "יצא לחופש מרצון", כמובן. גם את פרשת האונס של הילדה החרדית בת החמש במודיעין עילית, אונס שלא היה ולא נברא אלא הומצא על ידי רכזת הגנים בעיר, העלתה התקשורת לראש הכותרות ועקבה אחריה בכל תוכניות האקטואליה, עד שהתברר סופית שלא היו דברים מעולם. אבל הבאזז התקשורתי נוצר, ובמשך ימים שני הנושאים הללו, כל אחד בתורו, לא ירדו מסדר היום הציבורי.

על השופט התנפלו מבלי לשמוע כלל את גרסתו, בדיוק כפי שהתנפלו על הציבור החרדי. זה וגם זה לא באמת מסוגלים להגיב ולהתמודד מול גל הצונאמי ששטף אותם, כי הציבור כבר קבע את דעתו. אבל זוהי המציאות התקשורתית, כך זה מתנהל בעידן הניו מדיה והתחרות הבלתי מרוסנת בין גופי השידור הרבים. זה רחוק מאתיקה, רחוק מאסתטיקה, אבל זו המציאות. ודווקא נוכח המציאות הזו, שאני מקבל אותה מתוך ההבנה שלא אוכל להילחם בה, ולא מכיוון שאני מסכים לה, קשה לי להבין איך שני מקרים של תקיפת ערבים בידי יהודים שהתרחשו לאחרונה בתוך שטח ישראל זכו לסיקור תקשורתי דל כל כך, כמעט זניח.

• " התקשורת במקרים האלה, בעצם העובדה שהיא לא מובילה את המאבק בגזענות ובברבריות שיותר ויותר קונות אחיזה במחוזותינו, מועלת בתפקידה. כי אסור שזה יירד מסדר היום הציבורי - חייבים לדבר על זה, לגנות את התופעה, להילחם בה ולעודד את כל רשויות אכיפת החוק להילחם בגזענות ובתקיפת ערבים, זרים ומהגרים, הומואים וזקנים, להילחם ללא רחם. לעצור את כל מי שמעורב, להעמיד לדין ולהעניש בחומרה. כשהעיתונות רוצה, היא יכולה "

המקרה הראשון שעליו אני מדבר הוא זה שבו הותקפה צעירה ערבייה, הנא אמטיר שמה, לפני כמעט שבועיים בתחנת הרכבת הקלה בקריית משה בירושלים בידי שלוש צעירות יהודיות, דתיות על פי מראן החיצוני. אחת התוקפות, כך עולה מהעדויות, ניגשה אליה, שאלה אם היא ערבייה, ואחר כך ירקה על פניה. בהמשך הצטרפו אליה חברותיה, ויחד הן תקפו אותה בדחיפות ובמכות. רק אדם אחד בא לעזרתה, השאר עמדו וצפו בלי לנקוף אצבע. בתמונות שפורסמו נראו היטב החרדה על פניה של אמטיר, והעלבון הצורב שספגה. הרגשתי את תחושותיה כאילו זה קרה לי. גזענות ברברית מהסוג השפל ביותר. רק בתחילת השבוע הזה נעצרה החשודה הראשונה מתוך השלוש, והשתיים האחרות נעצרו כשבאו להתלונן נגד אמטיר על תקיפה. אגב, השלוש מיוצגות על ידי עורך הדין איתמר בן-גביר. כן כן, אותו בן-גביר.

המשטרה טוענת כי מהחקירה עולה בוודאות שאמטיר הותקפה על רקע לאומי. למה לקח למשטרה שבוע עד למעצר הראשון? הצילומים הרי היו בידיה מהיום הראשון. העיתונות שתקה כל השבוע – אני מנחש שאם היתה כותבת, מדברת בלי הפסק, לא מורידה את זה מסדר היום הציבורי, המעצרים היו מתבצעים יום לאחר התקיפה. אבל את העיתונות זה לא מעניין. מה שהיה היה. זהו, נגמר. היו מכות, וזהו. איפה התחקיר? איפה החיפוש העיתונאי אחר התוקפות? כשהעיתונות רוצה, היא יודעת לעשות - אבל במקרה הזה היא ממש לא רוצה, זה לא מעניין אותה, סיפור על ערבים לא מוכר טוב. אנחנו הרי בעידן של "ישראל היום".

חייבים לדבר על זה, להילחם ללא רחם. צילום: פלאש 90

כמה ימים קודם הותקף חסן אוסרף, פועל ניקיון ערבי בן 40 מיפו, בטיילת הרברט סמואל בתל אביב בידי קבוצה של כ-20 צעירים יהודים שיצאו ממסיבת פורים. והעיר "צהלה ושמחה", והם הפליאו את מכותיהם ואת אגרופיהם בפועל הניקיון רק בשל היותו ערבי. רק ביום שני השבוע נעצרו ארבעה חשודים ראשונים בפרשה. בכל הזמן הזה שבין התקיפה עד למעצרים הראשונים לא ראיתי ולא שמעתי כתבות "פולו-אפ" על התקיפה ותוצאותיה, על הקורבן ומשפחתו.

התקשורת במקרים האלה, בעצם היותה פסיבית כל כך, בעצם העובדה שהיא לא מובילה את המאבק בגזענות ובברבריות שיותר ויותר קונות אחיזה במחוזותינו, מועלת בתפקידה. כי אסור שזה יירד מסדר היום הציבורי - חייבים לדבר על זה, לגנות את התופעה, להילחם בה ולעודד את כל רשויות אכיפת החוק להילחם בגזענות ובתקיפת ערבים, זרים ומהגרים, הומואים וזקנים, להילחם ללא רחם. לעצור את כל מי שמעורב, להעמיד לדין ולהעניש בחומרה. כשהעיתונות רוצה, היא יכולה.

*

דווקא השבוע קיבלתי – באמצעות עיתונאי יווני, מויסי ליטסי שמו – עותק של מניפסט שחובר והופץ ביוון וקורא להגברת המודעות בנושא עליית הימין הקיצוני באירופה. המטרה היא לארגן קונגרס כלל אירופי בעניין, בחודשי הקיץ השנה. מיוון יוצאת הבשורה, ולעיתונות בישראל יש עוד הרבה מה ללמוד. הנה המניפסט המתורגם לעברית, לאחר עריכה וקיצורים מתחייבים:

68 שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה ותבוסת הפאשיזם והנאציזם, אנו עדים כמעט בכל מקום באירופה לעלייה של הימין הקיצוני. אבל, וזה מטריד אפילו יותר, אנו רואים תהליך של הקצנה נוספת גם בקרב הימין הקיצוני עצמו. מדובר בניאו-נאצים אשר מכים שורש (יוון, הונגריה...) בחוגים רחבים בחברה באמצעות הקמת תנועות פופולריות וגזעניות. המטרה המוצהרת שלהם היא להרוס את האיגודים המקצועיים של מעמד הפועלים, ארגונים פוליטיים ותרבותיים של השמאל, ולהשמיד, גם מבחינה פיזית, את אלה שהם "שונים", אלה שהם הפגיעים ביותר.

כמו בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, הסיבה המרכזית לעליית האיום הימני והניאו-פשיסטי הקיצוני הזה היא המשבר הכלכלי העמוק, שיצר את המשבר החברתי והפוליטי. פשיטת הרגל המוסרית של הקפיטליזם, אשר מציע את "משבר החוב" במדינות אירופה כתירוץ לפעולותיו נגד החירויות והזכויות של העובדים ובעצם של כל מי שחלש.

[...]

מאבק אנטי פשיסטי מהווה בחירה אסטרטגית ודורש תוכנית ארגונית והשקעה פוליטית ומיליטנטית לטווח ארוך, לכן מאבק אנטי פשיסטי צריך להיות קשור באופן הדוק למאבק יומיומי נגד צעדי הצנע והמערכת שמייצרת אותם. [...] המאבק האנטי פשיסטי חייב להיות אחיד, דמוקרטי, ולהתנהל על ידי ההמונים עצמם. המאבק הזה חייב להיות גלובלי, להתמודד נגד הימין הקיצוני והניאו-פשיזם בכל מקום, נגד הרעל של הגזענות ושנאת הזרים, השוביניזם והמיליטריזם, תרבות האלימות העיוורת. התנועה האנטי פשיסטית האירופית צריכה להיות היורשת של המסורות האנטי פשיסטיות הגדולות של היבשת שלנו!

לכן אנו קוראים להקמתה של תנועה אירופית, דמוקרטית ואנטי פשיסטית, המסוגלת להביס את המגיפה השחורה המרימה את ראשה ביבשת שלנו. הפעם, ההיסטוריה לא תחזור על עצמה!

כל זה, כמובן, באירופה, לא אצלנו. בטח...

 בואו להיות חברים שלנו בעמוד הפייסבוק  של בית אבי חי