משחק החיים

"אני זוכר את עצמי מהופנט מהתחרות הלשונית עם הילדים ומאפשרויות המשמעות המגוונות, הסותרות והאירוניות הגלומות במילה אחת; זה היה כמו לשלוף מכובע קטן עוד ועוד ארנבות". המשורר גלעד מאיר רואה בלשון גן שעשועים מאתגר במיוחד

בִּיוֹטֶכְנוֹלוֹגְיָה לְשׁוֹנִית

 

מְהַנְדֵס הַשָּׂפָה הָעִבְרִית

שָׁתַל בְּשָׂדֶה סֶמַנְטִי

שֹׁרֶשׁ רִיזוֹמָטִי

הַמַּכְלִיא בְּאֹפֶן גֶנֶטִי

סְפָרִים פְּרָסִים

סְפָרִים מִסְפָּרִים

סֵפֶר שְׂרַף עֵצִים

סוֹפְרִים שׂוֹרְפִים

סְפָרִים שְׂרָפִים

הִשְׁבִּיחַ זַן עָמִיד

לִכְלָלֵי הַשִּׂיחַ

הִנִּיחַ בָּאגִים

בִּבְרֵרוֹת מֶחְדָּל לְמָשָׁל

סַפָּרוּת עִבְרִית,

מִשְׁלַח יַד הַמִּקְרֶה,

מוּטַצְיָה לְשׁוֹנִית

עַל מַדַּף הַשְּׂפָתַיִם

לִצְרִיכָה הֲמוֹנִית

 

(מתוך "חיפוש מתקדם")

 

ננו-פואטיקה

בילדותי תפסתי לעתים קרובות את השפה כמשחק. המשחקיות באה לידי ביטוי בשיחות דמיוניות עם עצמי בעקבות זיכרונות אמי מהשואה וסיפורי המלחמות של אבי מהקרבות שבהם לחם, בוויכוחים לוהטים עם בני משפחה וחברים, אשר היו משחקי מלחמה לשוניים, ובמשחקי לשון.  מפגש ספורטיבי עם הלשון. גלעד מאירי (צילום: מוטי קיקיון)

החשיפה הפורמלית למשחקי לשון התרחשה בשנים הראשונות בבית הספר היסודי לוריא בירושלים. המורה רשמה על הלוח מילה וביקשה מאיתנו, התלמידים, לחלץ ממנה את מספר המילים הרב ביותר. אני זוכר את עצמי מהופנט מהתחרות הלשונית עם הילדים ומאפשרויות המשמעות המגוונות, הסותרות והאירוניות הגלומות במילה אחת; זה היה כמו לשלוף מכובע קטן עוד ועוד ארנבות. הקומפקטיות של העברית, או של הלשון בכלל, כצ'יפ לשוני הובילה אותי ליצור את המושג הביקורתי של ננו-פואטיקה – המעט שמחזיק את המרובה. 


המפגש הספורטיבי עם הלשון כמשחק המשיך להסעיר אותי דרך תשבצים לילדים והמצאות לשוניות. למשל, אחי יפתח ואנוכי המצאנו ליגת כדורגל המבוססת על שמות הכלבים שהיו לנו (למשל, טוני היה ירושלים, אז הקבוצה הטובה ביותר היתה מן הסתם הפועל טוני; התוצאות היו נקבעות במשחקי כדור בתוך הבית) ושמות חיבה למכוניות. הלשון העברית נראתה לי כילד קסם הנדסי, שילוב בין המאגי למדעי.

 

שָׂדֶה סֶמַנְטִי מַגְנֶטִי

הַשִּׁיר הָעִבְרִי

אַנְדְרוֹגִינוּס שֶׁל עָבָר וּמָחָר,

בַּנְק אוֹצָר לְגֶנִים לְשׁוֹנִיִּים

הַמְשַׁרְשֵׁר, לְמָשָׁל,

אֶת שִׁירַת סְפָרַד

עִם שִׁירַת מִגְדָּר

בְּצִ'יפּ שִׁירִי אֶחָד.

הַשִּׁיר הָעִבְרִי נִקְרָא

בִּתְנוּעַת קַו-גַּל סִימוּלְטָנִית,

עוֹלִים

יוֹרְדִים

בּוֹ כִּבְסֻלַּם יַעֲקֹב קְוַנְטִי,

קוֹלֵט-פּוֹלֵט בּוֹזְמַנִּית

קְרִינָה לְשׁוֹנִית קְצָרָה, עָגָה

קְרִינָה לְשׁוֹנִית אֲרֻכָּה, עֶרְגָּה,

הוּא חֵלֶק מִתִּשְׁלֹבֶת

שֶׁל שָׂדוֹת סֶמַנְטִיִּים מַגְנֶטִיִּים

הַמְמַסֶּרֶת תִּשְׁדּוֹרוֹת בֵּין דּוֹרוֹת,

מֶכָנִיזְם נָנוֹ-אוֹפְּטִי פּוֹאֶטִי

הַמַּחֲזִיר אוֹרוֹת

בְּצוּרַת אוֹתִיּוֹת

מִכָּל זְמַן

מִכָּל מָקוֹם

עַד הֲלוֹם.

 

(מתוך "חיפוש מתקדם")

  " היחס שלי ללשון הוא יצירתי, כאל חומר רוחני פלאי המעוצב על ידי צליל, צורה ומשמעות. הזרקת החומר הלשוני לתודעה שלי יוצרת תגובה כימו-פואטית של תשוקה שירית: לשעשוע וירטואוזי, לדיוק ספורטיבי, להתנסות באופן אקספרימנטלי, להשפיע באופן מאגי על העולם ולעצבו באופן אסתטי "

22 ערוצי סאונד

הלשון היא פארק שעשועים פרטי-ציבורי רחב, רב ממדי, רב תכליתי, שיש בו אינספור כניסות ויציאות ל"אני" ולהמון המשתמשים. אותם פתחים הם הגישות ללשון. למשל, הרגש והעמדה. הפארק הלשוני מושתת על רשתות תודעה מאגיות היוצרות זרמים אסוציאטיביים אישיים וקולקטיביים בינן לבין עצמן. המילים נובעות בזמן הכתיבה והדיבור מתוך חלל שחור ואינסופי, תוהו ובוהו קוגניטיבי, כמו נמלים שחורות (כדפוס) שגולשות מבין החריצים שבין שתי מחשבות. הנביעה הקולחת של הנוזל השחור והיקר כשרשרת תקשורתית מובנית היא פלא.  

היחס שלי ללשון הוא יצירתי, כאל חומר רוחני פלאי המעוצב על ידי צליל, צורה ומשמעות. הזרקת החומר הלשוני לתודעה שלי יוצרת תגובה כימו-פואטית של תשוקה שירית: לשעשוע וירטואוזי, לדיוק ספורטיבי, להתנסות באופן אקספרימנטלי, להשפיע באופן מאגי על העולם ולעצבו באופן אסתטי. אתעכב לרגע על העיצוב האסתטי.  

אמנות הצליל המודרנית בשירה מושפעת מהתפתחות הטכנולוגיה. למשל, אולפני הקלטה. המעבר משירה שקולה ומחורזת לשירה "חופשית" הוא בין השאר גם ביטוי של ההתפתחות הזאת. אני רואה באל"ף-בי"ת מיקסר של 22 ערוצי סאונד, אשר עמו יוצרים אפקטים, דינמיקה (רמות של ווליום) ומיקסים. לדוגמה, השיר "להסתדר כולם מסתדרים בסוף, סוף" בנוי מחוויה של סאונד רקע (אמביאנט) של האות רי"ש בעיקר, מעין הד לצליל המכונה שהווה בכל – תחליף אום. הרי, אם נהיה בשקט מוחלט בכל מקום בעיר, נשמע "ררר".

 

לְהִסְתַּדֵּר כֻּלָּם מִסְתַּדְּרִים בַּסּוֹף, סוֹף

 

בַּשִּׂיחִים סְבִיב הַבַּיִת כְּבָר אֵין חַיוֹת בָּר אֲבָל

לִפְעָמִים נִדְמֶה לִי שֶׁלְּאֹרֶךְ הַגָּדֵר

מִסְתּוֹבֵב אֵיזֶה פַּנְתֵּר שֶׁאוֹמֵר

מַהֵר

וּמִפִּיו זֶּה נִשָׁמַע

מַה זֶה מַהֵר כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר

הַשְׁלֵם אֶת הֶחָסֵר הַשְׁלֵם אֶת הֶחָסֵר

כִּי הוּא הַפַּנְתֵּר

מַהֵר מַהֵר יַאלְלָה

צַנְזֵר

צַנְזֵר

הַשְׁלֵם אֶת הֶחָסֵר

טִיּוּל אַחֲרֵי צָבָא

שְׂכֹר דִּירָה עִם

שֻׁתָף וְשֻׁתָּפָה זְכֹר

אֶת הַנְּפָלִים גְּרְר

תֹּאַר רִאשׁוֹן לֹא חָשׁוּב

בְּמָה הָעִקָּר

שֶׁתִּהְיֶה תְּעוּדָה וְאָז

מְכוֹנִית חֲתֻנָה דִּירָה הָעִקָּר

דִּירָה אֲפִלוּ אַרְבָּעִים מֶ"רְר

אֲפִלוּ בִּשְׁכוּנָה גְּרוּעָה

תַּשְׂכִּיר אוֹתָהּ הָעִקָּר

לֹא לִזְרוֹק כֶּסֶף שְׂכִירוּת סְתָם גַּם

אֲנַחְנוּ הִתְחַלְנוּ כָּכָה מְקָרֵר וְאָז בְּרְר

יְלָדִים שָׁטִיחַ מֵדִיחַ מָשִׁיחַ תַּרְוִיחַ

יוֹתֵר וְתִסְתַּדֵּר וְאָז אֶפְשָׁר

גַּם לְדַבֵּר עַל זֶה

סַפֵּר מָה עוֹבֵר עָלֶיךָ

שַׁחְרֵר שַׁחְרֵר

מַגֵּר אֶת הָרַעַד

אֶת הַפַּחַד

אִם זֶה מַה שֶׁמְּשַׁפֵּר אֶת הַהַרְגָּשָׁה

מַגֵּר כָּל בַּדָּד כֵּן

זֶה בְּסֵדֶר

אַתָּה מְיֻחָד אַחֵר

אַתָּה תִתְגַבֵּר הָעִקָּר הֱיֵה

אַתָּה הֱיֵה אַתָּה הֱיֵה

אַתָּה

מֵדִיחַ

זֶה קַל

אַל תַּטְרִיחַ

אֶת עַצְמְךָ כָּל כָּךְ

יֵשׁ לְךָ הַכֹּל עַכְשָׁו

אָז הֱיֵה אַתָּה עַצְמְךָ אַל

תַּדְחִיק הֱיֵה פָּשׁוּט

עַצְמְךָ הֱיֵה סְטֶרֵאוֹ

וִידֵאוֹ מַחְשֵׁב כֶּלֶב מְיַבֵּשׁ

שֻׁלְחַן עֲבוֹדָה סַפָּה

כֻּרְסָה מְכוֹנַת

כְּבִיסָה

 

(מתוך "פגני אורגני")

 

גרסת כיסוי

אם להמשיך את עניין אולפני ההקלטה, התרגום הוא כמו גרסת כיסוי במוזיקה: יש לבצע את המקור על בסיס מגבלותיו, אך גם ללא מורא ממנו. כתיבה מחדש של שיר שאינו שלך בשפתך האישית. זהו אקט מודע של חיסול המחבר המקורי והמצאתו מחדש בתחפושת מקורית. עיצוב המקור כטקסט מקורי לכאורה של המתרגם הוא היעד התרגומי. לכן, כאשר אני מתרגם אני משתדל שהתרגום יהיה טוב יותר מהמקור, וזאת בעיקר כדי לחדש, להמציא אותו מחדש. עם זאת, לא תמיד אני מתרגם משפה מוכרת לי, ואז אין לי יכולת להעריך את המקור ביחס לתרגום, כמו במקרה של שירו של יי שא הסיני. הסתייעתי בידידי נעם אורבך כדי לתרגמו ולשלבו באנתולוגיית שירי הכדורגל שערכתי.

 

נְגִיעָה מְיֻתֶּרֶת בַּכַּדּוּר / יי שא

 

לִפְנֵי שָׁנִים לָמַדְתִּי

אֶת תֵּיאוֹרְיַת הַנַעַת הַכַּדּוּר בִּנְגִיעָה

מִמְּאַמֵּן כַּדּוּרֶגֶל,

לְמַעֲשֶׁה מוֹרֶה לִסְפּוֹרְט בְּתִיכוֹן:

"יֵשׁ לְאָחֵד אֶת עֲצִירַת הַכַּדּוּר וּמְסִירָתוֹ

לִכְדֵי תְּנוּעָה אַחַת,

הַתַּמְצִיתִית בְּיוֹתֵר

שֶׁמּוֹנַעַת אֶת הַחְזָקָתוֹ הַמְּיֻתֶּרֶת

שֶׁל הַכַּדּוּר."

וְאָז הוּא נֶעֱמַד,

דְּבָרַיו הִדְהֲדוּ

בְּמִגְרָשׁ בֵּית-הַסֵּפֶר:

"כָּךְ תַּעֲבִיר אֶת הַכַּדּוּר

בְּמִינִימוּם מַהֲלָכִים וּזְמַן

לָאֵזוֹר הַמְּסֻכָּן שֶׁל יְרִיבְךָ".

בְּנִגּוּד לְצִפִּיּוֹתָיו

הַכַּדּוּרֶגֶל לֹא נִכְנַס לְקַעֲרַת הָאֹרֶז שֶׁלִּי

אַךְ תּוֹרָתוֹ הִשְׁתַּלְּבָה בִּכְתִיבָתִי.

 

(מתוך "קורה פנימית", מדיה 41 בע"מ, 2009)

 

קומפוסט לשוני

המשורר הוא משיח לשוני שאחראי לגאולות סמנטיות יומיומיות; הוא מופקד על תחיית המתים של המילים. לכן במקרים שבהם מילים ורובדי שפה מסוימים פסו מהעולם אני רואה בהם קומפוסט לשוני מצוין לפרודיה. אני, אישית, לא עוסק במקרים הלשוניים הקשים, שבהם נמחק הזיכרון הקולקטיבי של מילים ושל רובדי שפה מסוימים, אולם אני עושה שימוש פרודי בחומרי שפה מאובנים, שחוקים וכבולים כדי להחיותם מחדש וכך להפתיע ולשמר את הוויטליות של השפה. למשל, עם ארבעת המינים:

 

אַרְבַּעַת הַמִּינִים

 

וְנָטַלְתִּי אֶת אַרְבַּעַת הַמִּינִים בִּצְרוֹר,

סְטְרֵיטִים,

הוֹמוֹאִים,

לֶסְבִּיוֹת,

בִּיסֶקְסוּאָלִים

וְהִצְמַדְתִּי אוֹתָם קָרוֹב לְלִבִּי

וְנִעְנַעְתִּי שָׁלֹשׁ פְּעָמִים לְכֹל כִּוּוּן:

קָדִימָה, יָמִינָה, אָחוֹרָה, שְׂמֹאלָה, לְמַעְלָה, לְמַטָּה

וְשָׂמַחְתִּי לִפְנֵי ה' אֱלֹהָי בַּמִּין

הָאֱנוֹשִׁי.

 

(מתוך "חיפוש מתקדם")

 

ולא אחת אני עושה מאמץ להיות קשוב לטראש, כי לא אחת ניתן למצוא בו קסם. עם זאת, שימוש לא מודע בשפה - לדוגמה, סנטימנטלי, אלים, דמגוגי - מעורר אצלי לרוב דריכות עצבית מתוחה, וכאשר שימוש מעין זה מתרחש בספרות, כשיש שימוש במילים סכריניות בשיר, אני מתקשה לשמור על שלוות נפש. לדוגמה, השימוש הלאומני והאדנותי במילה ירושלים, שהעניק לי השראה פרודית לכתוב שיר מחאה. " המשורר הוא משיח לשוני שאחראי לגאולות סמנטיות יומיומיות; הוא מופקד על תחיית המתים של המילים. לכן במקרים שבהם מילים ורובדי שפה מסוימים פסו מהעולם אני רואה בהם קומפוסט לשוני מצוין לפרודיה. אני, אישית, לא עוסק במקרים הלשוניים הקשים, שבהם נמחק הזיכרון הקולקטיבי של מילים ושל רובדי שפה מסוימים, אולם אני עושה שימוש פרודי בחומרי שפה מאובנים, שחוקים וכבולים כדי להחיותם מחדש "

 

לְשַׁחְרֵר אֶת יְרוּשָׁלַיִם

 

לְשַׁחְרֵר אֶת יְרוּשָׁלַיִם בִּמְתִיחוֹת קַלּוֹת

לְשַׁחְרֵר אֶת יְרוּשָׁלַיִם בִּתְפִלּוֹת אֶזְרָחִיּוֹת

לְשַׁחְרֵר אֶת יְרוּשָׁלַיִם מִיּוֹם יְרוּשָׁלַיִם

לְשַׁחְרֵר אֶת חוֹמוֹתֶיהָ בְּסַדְנוֹת צְחוֹק

לְשַׁחְרֵר אֶת מִגְדָּלֶיהָ עַל יְדֵי עִסּוּי בָּרַקּוֹת

לְשַׁחְרֵר אֶת שִׁכּוּנֶיהָ בַּאֲחוּזֵי בְּנִיָּה 

לְשַׁחְרֵר אֶת הַר הַבַּיִת בְּהַרְפָּיָה

לְשַׁחְרֵר אֶת רְחוֹבוֹתֶיהָ מִמְּחַבְּלִים מִתְאַבְּדִים 

לְשַׁחְרֵר אֶת מוּסְרָרָה מִפַּנְתֵּרִים שְׁחוֹרִים

לְשַׁחְרֵר אֶת בֵּית הַכֶּרֶם מִפַּנְתֵּרִים וְרֻדִּים

לְשַׁחְרֵר אֶת רְחוֹב יָפוֹ בְּדִמְיוֹן מֻדְרָךְ עַל שֵׁינְקִין

לְשַׁחְרֵר אֶת רְחוֹב בַּר אִילָן בִּנְשִׁימוֹת יוֹגִי מְלֵאוֹת

לְשַׁחְרֵר אֶת יְרוּשָׁלַיִם מִמַּטִּיפִים

לְשַׁחְרֵר אֶת אַגָּנָהּ הַקָּדוֹשׁ בְּלִטּוּפִים

לְשַׁחְרֵר אֶת יְרֵכֶיהָ 

לְשַׁחְרֵר אֶת שׁוֹמְרֶיהָ

 

(מתוך "חיפוש מתקדם")

גלעד מאירי. משורר, סופר, מתרגם ועורך. דוקטור לספרות עברית. מנהל את מקום לשירה בירושלים. ספריו: "פגני אורגני" (2003), "זעזועים בג'לי" (2006), "המשרד לסיפורי הציבור" (סיפורים קצרים; 2008); "חיפוש מתקדם" (2010), "כתובת" (ספר משותף לחברי כתובת; 2008), "קורה פנימית: אנתולוגיית שירי כדורגל" (2009), "קרבת מקום: אנתולוגיית שירי תפילה" (ערך עם נועה שקרג'י; 2011), "הר געש סימפטי: פרודיה, הומור ואוונגרד בשירת דוד אבידן" (2012). חתן פרסי עיריית ירושלים (2001), ראש הממשלה לסופרים עבריים (2008) ואקו"ם (2012).

 

 בואו להיות חברים שלנו בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

עוד בבית אבי חי