הזוועה היא הפיל שבחדר

אידה פינק מתארת באיפוק, כמעט באפס קול, את הצעקה הגדולה של תקופת השואה. אמיר גוטפרוינד על הסופרת שכתבה מלים כמו "גן", "אהבה", "צחקוק" ו"נחל", גם כשתיארה את זוועות הימים ההם

כשקוראים את סיפוריה של אידה פינק עולה סוג של עונג, לעתים עד כדי רגשי אשמה (אנו עוסקים בשואה! בסבל הנורא!), בגלל הדרך המופלאה שלה לתאר עולם, נפשות, רגשות, פעילות. היא שייכת למסדר המצומצם של אמני הסיפור הקצר. גם אם הסיפור עוסק בזוועות שאליהן נקלעו אנשים, איך אפשר שלא להתפעל ולהתמלא באושר מקריאת שורות של ספרות גדולה?
 
מי כמוני, כסופר הנתקל תדיר במגבלותיו שלו, יודע שרקימת סיפור קצר היא מלאכה תובענית. מיעוט המשפטים חושף כל אחד מהם לשאלה - לשם מה אתה קיים? מה תפקידך? האם אפשר היה בלעדיך? סיפוריה של אידה פינק נקיים וחסכוניים כמסדרון בהיר ומואר, אבל כזה המוליך את הקורא שוב ושוב מעולמו השליו, השפוי, פנימה אל העולם הנורא של ימי השואה (הסופר דן צלקה כינה פעם את אידה פינק "מורת דרך אל התופת"). לעתים זהו משפט אחד, שאין בו אפילו מלים קשות ונוראיות, שמספיק כדי "לחטוף" את נפשי ולהציבה, ולו לרגע, כאחד האנשים שהיו שם.

 
זהו אולי המסר העמוק והחשוב ביותר שעליו נאבקים סיפורי פינק: השואה אירעה לאנשים כמונו, אנשים שהתייגעו בחיים מלאי דילמות: עם מי לבלות? באיזה מקצוע לבחור? איפה לגור? לאיזה בית ספר לשלוח את הילדים? והנה, לפתע קדרו השמים, ואותם אנשים, שהיו כמונו, ממש כמונו, הובלו אל העולם שלמדנו להכירו מהעדויות, מספרי ההיסטוריה ומיצירות האמנות.
 
כמי שמלווה מאז ילדותי את נושא השואה ואת העיסוק בה, נדמה לי שבעיני רובנו השואה התרחשה בעיקר בתוך תאי הגזים ובתופת המרוכזת של מחנות הריכוז. אבל השואה התמשכה זמן רב - שש שנים עבור אנשים כאבא שלי, שלמזלו הרע עיירתו נכבשה כבר בימיו הראשונים של כיבוש פולין והוא שוחרר מהמחנה האחרון ביום האחרון של המלחמה באירופה - והיו לה שוליים רחבים מאוד. לעתים הזוועה היתה "סתם" הסתתרות בת שנים בבור ללא תזוזה, ולעתים התרחשו הדברים הנוראים מכל בלב שכונת מגורים, בגינת עצים יפים ונדנדה אדומה התלויה מאחד מהם. נוראוּת השואה לא התרחשה כולה בהרף העין הקצר שבתוך תאי הגזים. המשורר ניצול השואה טוביה ריבנר ניסח זאת באופן נפלא: "חרב מתהפכת - מלה גדולה מדי. הדברים היו יותר יגעים".   
 
אידה פינק מתארת באיפוק, כמעט באפס קול, את הצעקה הגדולה של סבל האנשים. במכחולה יש מקום למלים "גן", "אהבה", "צחקוק", "נחל", וכמעט בכל סיפור שלה הלב נחנק. בסיפוריה הזוועה היא הפיל שבחדר. היעדרה של הזוועה מסמיך את קיומה, ואזכורה, האגבי לעתים, בשולי הסיפור מחדיר אותה בעוצמה משולשת אל התודעה.
 
 

בימינו כבר אין כותבים בסגנונו הגדוש והצועק צעקה גדולה של ק.צטניק. העיסוק בשואה - בסיפורת ובמיוחד בסרטי התעודה והסרטים האמנותיים - עבר לחיפוש אחרי משהו שיקשור בין האדם של ימינו לבין האנשים מ"שם", על ידי הסיפור המיוחד, האנקדוטלי. הסיפורים האלה מגיעים לעתים עד הקצנה שאני מכנה בציניות "סיפורו של האיש שגידל צפרדעים בבוכנוואלד". מול יצירות אלה, שאיני מטיל ספק בחשיבותן, אני שואל - ומה עם האיש שלא גידל צפרדעים? שסבל "סתם"? שסתם איבד את משפחתו, את חייו, את רצונו לחיות, ואין לו סיפור כובש מסך? הרי רוב רובם של הניצולים והנספים היו כאלה.
 
בין היצירות האלה ליצירותיו של ק.צטניק נמצאת אידה פינק במקום ייחודי, כל כך אנושי ו"נכון" בעיניי (מי אני שאקבע?). כפי שתיאר זאת המתרגם העיקרי שלה מפולנית לעברית, דוד ויינפלד, היתה לה "היכולת לבודד מתוך השיירות ההולכות למוות את הפרט". ובזאת גדולתה.
 
סיפוריה של אידה פינק הם פנינים ספרותיות בלי קשר לנושא המרכזי שלהם, האדם הסובל בתקופת השואה, והמשמעות האנושית העמוקה שלהם אינה תלויה כלל באיכותם הספרותית. אבל רק השילוב הנדיר מעניק להם מקום כה חשוב בייצוג השואה ובהנצחת האנשים שחוו אותה.
Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי