עבודה עברית

תמיד העדפתי מוזיקה לועזית, בעיקר באנגלית. זאת כנראה אשמת הביטלס, שאותם למדתי לאהוב כבר בגיל שש. היה לנו בבית את אלבום האוסף שלהם "OLDIES BUT GOLDIES", וחרשתי אותו כמושבניק חרוץ בשדות. שנה מאוחר יותר כבר ידעתי מה זה "שי לאבז יו יה יה יה" ואיך אומרים ג'ון לנון במבטא בריטי מושלם. באותה תקופה, סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, שכנו אצלנו בבית בין השאר תקליטונים של חווה אלברשטיין, של אילן ואילנית ושל הגשש החיוור, אבל אני נמשכתי לאמנים משם. זאת היתה תחושה של עולם אחר, לא מפה, קסום, שבו מדברים בשפה עגולה ובלתי מושגת.

גם היום אני נמשך למוזיקה זרה. פינק פלויד באוזניות, בוב דילן במחשב, ביטלס במערכת הסטריאו. זה לא שאני לא מקשיב למוזיקה ישראלית או לא אוהב אותה. להפך: אני מתחבר לעשרות אמנים ישראלים מוכשרים, מכיר את המוזיקה הישראלית על גווניה השונים, ובמקרים רבים גאה בה מאוד ומנסה לקדם אותה בכל הזדמנות. אבל בשנים האחרונות נוסף למוזיקה המקומית סגנון חדש שאינו מתעכל אצלי כראוי - אמנים ישראלים שבוחרים לכתוב ולשיר באנגלית. המבטא שלהם מצוין, הטקסט לא רע בכלל, הלחן עונה בדרך כלל על כל כללי הטקס, והביצוע לא מבייש את בעליו. גם די ברור לי שחלק מהשירים שהם מבצעים יכולים היו ליהפך ללהיטים בקנה מידה עולמי, אם רק היו מבוצעים על ידי האמן הבינלאומי הנכון.

תחושה של עולם אחר, לא מפה, קסום, שבו מדברים בשפה עגולה ובלתי מושגת

לא מדובר בתופעה חדשה: אסתר עופרים, הצ'רצ'ילים, רוקפור ומינימל קומפקט עשו את זה קודם, אבל בשנים האחרונות נוצר גל חדש של עשרות אמנים שמעדיפים את האנגלית כשפת האם היצירתית שלהם. אין על מה להתפלא ואי אפשר לומר שהם פועלים מתוך לחץ או כפייה: כמוני, הם גדלו על זה בבית, אבל בניגוד אלי הם החליטו לממש את ההשפעה הזאת לכדי קריירה מוזיקלית. אין בזה שום רע, כמובן, ובהחלט מדובר בכישרונות גדולים, כמו תמר אייזנמן, גבע אלון ואסף אבידן. אני מבין את רצונם של האמנים הצעירים האלה להצליח בחו"ל, שם השוק גדול הרבה יותר. בעידן טכנולוגי כל כך מתקדם אפשר גם להפיץ את המוזיקה במהירות ואפילו בהצלחה לכל העולם בלחיצת enter, מבלי להיעזר בטובות של חברות תקליטים. האנגלית לא זרה לנו בעשרות תחומים אחרים, אז מדוע להדיר אותה משירים שכותבים מוסיקאים ישראלים? 

אין לי באמת מושג מדוע אני נרתע מאמנים ישראלים שבוחרים לשיר באנגלית. קשה להאשים אותי בציונות מוגזמת או בפטריוטיות חסרת פשרות, והרתיעה שיש לי לא קשורה לרצון - אמיתי לגמרי - שהמוזיקה הישראלית תתחזק. אני מוכן גם להודות שבכמה מקרים, כשלא ידעתי שמדובר באמן ישראלי, התרשמתי ממה ששמעתי. אבל אז, כשהבנתי שמדובר ביוצר מקומי, הרגשתי הסתייגות מסוימת. 

נכון שהמוזיקה היא שפה בינלאומית. ובכל זאת, כשאני שומע יוצר ישראלי שר באנגלית אני מרגיש שאני לא מבין את מה שאני שומע, לא מתחבר ובטח שלא מסוגל לאהוב. אני חושד שההסתייגות הזאת קשורה קודם כל לעובדה שהמוזיקה הלועזית נשארה אצלי, כמו אז בילדות, משהו שלקוח מעולם אחר, רחוק, פנטזיה רחוקה. בנוסף, יש לי תמיד תחושה שאם מישהו פה הצליח לכתוב שיר טוב בעברית הקשה והעיקשת, זה הרבה יותר חזק וחכם מלכתוב עוד שיר באנגלית. לצורך זה יש לי עשרות אמנים אהובים שנולדו שם ותמיד ירגישו את השפה שלהם טוב יותר מאתנו.