Let It Be

בשעה שמאות מעריצים התדפקו על מתחם פארק הירקון בצפייה לתחילת המופע של סר פול מקרטני, יובל ריבלין התענג על כוחו של הזיכרון המוסיקלי לעורר שפתי ישנים. בין תפילות הימים הנוראים לביקור החיפושית

 

 
 

השבוע פתחתי את הטלויזיה ונתקלתי בהופעה של פול מקרטני. בהופעה, ששודרה כחלק ממתקפת יחסי הציבור לרגל הגעת ה'חיפושית' אל ארצנו הקטנטונת, ביצע סר פול חלק ניכר משירי הביטלס. למרות השנים הרבות שחלפו מיום ביצוע השירים לראשונה, שמר מקרטני על נאמנות מלאה למקור. העיבודים נצמדו לעיבודים הישנים, לא הוסיפו, לא גרעו, לא תיקנו ולא שינו, ורק וריד אחד סורר שבקע מדי פעם מתחת לבלורית השופעת (והצבועה) העיד על קשייו של סר פול להבקיע דרך אל התווים הגבוהים.

 

ניכר היה במארגני הקונצרט שהשקיעו מאמץ רב בשימור ושחזור תפארת העבר. הם לא ניסו לספק תמונה עדכנית על המקום בו ניצבים מקרטני וקהלו היום, וגם לא אפשרו דיאלוג עכשווי בין השניים. חוויית ההאזנה שסיפקה ההופעה היתה של זמן מוסיקלי שעצר מלכת, כמו בתוך מנהרת זמן שאפשרה שיבה מאוחרת אל ההתרגשות הראשונית שעוררו השירים עת בוצעו לראשונה. בשעה שהדוד המפודר שהתרוצץ על הבמה עשה כל שביכולתו להסוות את סימני הגיל המתרבים, לבשו פני המאזינים ערגה וגעגוע. זוגות חבוקים מקשישים דמעו בצוותא כש"פֶּני ליין" החזיר אותם אל הסימטה בה עברה ילדותם; גברבר מסוקס נשען בעדינות על בת זוגו, נזהר לא להפריע לה מלשיר בשקט על "הדרך הארוכה, הנפתלת", ושני ילדים ממושקפים צפו במבוכה מחויכת במצלמה הקולטת את הוריהם מצטרפים בזיוף קל לשירת ההמנון "Let It Be”.

 

 
מקרטני בפרודיה על עצמו

היה משהו יפה בחוויה המוסיקלית המשותפת שינקה את כוחה מעוצמת הקולקטיביות ובכל זאת היה בכוחה להוביל כל מאזין למפגש אינטימי עם עצמו, עם זיכרונותיו ועם הרגע בו נצרבה בו שורה משיר והפכה להיות שלו. רוב ההופעות החיות מבוססות על קיומו של מפגש בין המאזין לאמן המבצע, והופעה חיה טובה היא תמיד חד-פעמית. הזמר שר את השיר טיפ-טיפה אחרת, מפתיע בפרשנות חדשה, משוחח עם הקהל בין השירים או באמצעותם, או סתם עוצר מדי פעם כדי לאפשר לעצמו ולקהל סקירה הדדית, היכרות בלתי אמצעית אחרי שנים של שירה משותפת. עוצמת ההופעה החיה היא בחידוש; ההופעה ה'קפואה' (כמו זו של מקרטני) - עוצמתה בשימור. הופעה חיה מבוססת על דיאלוג בין היוצר למאזין; הופעה קפואה מאפשרת למאזין דיאלוג עם עצמו. בהופעה חיה הטקסט המוכר הוא רק מקום להמריא ממנו; הופעה קפואה שומרת על קדושת הטקסט כדי שתמיד יישאר היכן לנחות.

הופעה מוסיקלית מאפשרת למאזין לצאת מעצמו לטובת מפגש עם מישהו אחר או לטובת מפגש מחודש עם עצמו, ויותר מכל מזכירה ההופעה המוסיקלית חוויה של תפילה. את אותה אבחנה בין שני סוגי ההופעות ניתן ליישם על תפילות בכלל ועל תפילות הימים הנוראים בפרט. עבור חלקנו יוצרת התפילה המשותפת חוויה קולקטיבית הפורטת על נימי הזיכרון: משפט שצבר משקל במשך השנים משתמש בנו כתיבת תהודה; שורה מוסיקלית מחוללת התנייה פבלובית הזורקת אותנו אל תחושת תמימות שאבדה זה מכבר; והמייתו ההרמונית של ציבור המתפללים מחזקת לעיתים את ההכרה כי גם בעולם שבו הכל בא והולך - יש לפחות משהו אחד שתמיד נשאר.

 

בתפילה הקבועה לא מומלץ לגעת, ואם נוגעים אז כדאי שזה יהיה בזהירות רבה, בלי להפריע. רצונם של מתפללים רבים לשמור ולשמר מנגינות ישנות נובע מן הרצון להגן גם על חלק מעצמם. באופן פרדוקסלי, תפילה קבועה כזו קשורה יותר לדיבור של האדם עם עצמו מאשר לדיבור צפוף עם אלוהים, שכמעט אינו רלוונטי לסוג כזה של שיח. תפקידו הוא רק ליצור את הפסקול, לאפשר את ביצועו המוקפד, ולהותיר לזיכרון של מאמיניו/מאזיניו לעשות את יתר העבודה.

 

 צילום: פלאש 90
 


עם זאת, תודה לאל שיש גם תפילה אחרת, שכמו הופעה חיה - מבוססת על חידוש. התפילה החיה מתעוררת בשעה שהמילים הישנות נצבעות בצבעים חדשים ולעיתים גם במילים חדשות. התפילה החיה מתעקשת על קיומו של קשר, על ההיכרות, על ההדדיות בין הקהל ליוצר ועל החיבור המתקיים בין המתפלל ובין קַן תפילותיו הנידחות. היא אינה פונה אל העבר אלא מושתתת על חד-פעמיותו של ההווה. לכל זמן ועת לכל חפץ-לב, ודרכו הארוכה והנפתלת של המאמין גורמת לו מדי פעם לצאת מן הניגונים השתולים בו עמוק אל הצורך הדחוף בדיבור עכשיו, וחוזר חלילה. אופי התפילה יכול להשתנות במהלך אותה תפילה עצמה, ובאותו מתפלל עצמו. לפעמים מוצא המתפלל את עצמו משתאה: איך קרה ש"הלב שקפא הפשיר"? ולפעמים הוא מוצא את עצמו לוחש בשקט, כאילו מסגיר סוד: "אל תסטה, כדי שתוכל לחזור".

עוד בבית אבי חי