החולמים

הקולנוע הוא המקום המושלם לטפח בו תקוות וחלומות בלי לחשוש שיכנו אתכם משיחיסטים. יובל רבלין. פרויקט משיח.come

שעת שקיעה. האופק נצבע באדום. שדות שפוכים הרחק נפרשים לכל רוחבה של התמונה הסינמסקופית ובתחתיתה מתגלית גיבורת הסרט, זו שאת סיפור חייה הנפתל ליווינו במהלך שלוש השעות וחצי האחרונות. למרות אינספור תלאותיה היא מסרבת לומר נואש, וגם את חורבנה העכשווי היא רואה כשלב זמני בלבד בדרך אל התיקון המכריע. "אלוהים עדי, לעולם לא ארעב שוב", היא קובעת בנחרצות, "אחרי הכל, מחר הוא יום חדש לגמרי!"

האם אפשר לראות את תקוותה של סקרלט אוהרה ל"מחר חדש" כתקווה משיחית? האם דבריה הם ביטוי לאמונה בחובתה של המציאות להשתפר ובהופעתה ההכרחית של הגאולה האישית, אשר גם אם תתמהמה בוא תבוא?

 

ספק רב אם ניתן לתלות ב"חלף עם הרוח" כוונות רוחניות מרחיקות לכת כל כך, ובכל זאת קשה שלא לראות בערגתה הטהורה של סקרלט לעולם טוב יותר מעין בבואה רחוקה לערגתם הדומה של מתקני עולם רבים לפניה ואחריה. האופטימיזם הבסיסי שלה נראה בדיעבד תמים פחות אם נזכרים בתאריך יציאתו של הסרט אל המסכים: סוף דצמבר 1939. באירופה משתוללת מזה כמה חודשים מלחמה, מדינות נופלות דרוסות תחת מגפיו של הצבא הנאצי ועיירות רבות במזרח אירופה, כמו זו שממנה הגיעו הוריו של מפיק הסרט דיוויד או. סלזניק, עומדות בפני סכנה קיומית. בעוד תקופה קצרה תצטרף גם ארה"ב למלחמה והצורך במלים מנחמות יתגלה כצו השעה.

 

בשעה שרוחות המלחמה נהפכו אט אט לסערה קודרת הבטיח לנו סלזניק דרך גרונה של סקרלט כי הכל עתיד לחלוף עם הרוח. המחר יהיה טוב מן ההווה וסופן של כל המלחמות, הן זו העומדת במרכז הסרט והן זו האורבת מחוץ לבית הקולנוע, לחלוף מן העולם - לכל המאוחר מחר.



התקווה הנאיבית עולה בעשן

מעניין לראות כי באותה תקופה הופק בבריה"מ סרט שהציג השקפה דומה. "אלכסנדר נייבסקי", סרטו של סרגיי איינשטיין, נחתם גם הוא בתיאור השקט הצפוי אחרי המלחמה. בדומה ל"חלף עם הרוח" הוא הציב במרכזו בן אצולה שירד מנכסיו ונקלע לעין הסערה.

אלכסנדר, גיבור הסרט, הוא נסיך המתפרנס מדייג. בשעה שענני מלחמה מתאספים מעל נובגורוד, הוא ושכניו נחלצים לפני אחיהם ובקרב הרואי מגרשים את הפולש הגרמני. תמונות הסיום הפסטורליות של הסרט, החותמות את האפוס ההיסטורי, מבשרות,על רקע המוסיקה שכתב פרוקופייב על תום עידן הדם וראשית עידן האהבה.

 

בדומה למקבילו ההוליוודי, ניתן לראות גם את "אלכסדר נייבסקי" כסרט נבואי הצופה את בוא הפורענות ומבטיח לצופיו נאמנה כי סוף הרוע לחלוף "וכל הרשעה כולה כעשן תכלה".

אלא שהיתה זו דווקא תקוותם הנאיבית של סקרלט ואלכסנדר שעלתה בדיעבד בעשן. משיח לא בא, גם לא טִילפן, וגאולתם של בני אנוש רבים נותרה כלואה בעיקר בבתי הקולנוע, חומר תדלוק אופטימי לסרטים רבים נוספים. לאופטימיזם הקוסמי חובק הכל תמיד היו יותר חיילים נאמנים בבית הקולנוע מאשר מחוצה לו. הקולנוע הוא "החומר שממנו עשויים החלומות" ולחלום הגאולה המלאה היה קל יותר להתמסר בחשכת בית הקולנוע מאשר נוכח אורה הצורב של המציאות המבאסת.

 

עם זאת, אין להקל ראש בתרומתם של מתקני העולם הקולנועיים, אלה שידעו לנחם אותנו בשעותינו הקשות ועזרו לנו להתייחס אל שעותינו הקשות כלא יותר מאפיזודה חולפת. "משיחיסטים" נחשב כינוי גנאי מעליב כשהוא מופנה לאלה המעדיפים את טיפוחו של העתיד על חשבון ההווה, אך בבית הקולנוע משיחיזם הוא לחם חוק. אופטימיזם קולנועי הוא אוויר לנשימה המחליף את אווירה המזוהם של המציאות. בשעה שהמציאות מתגלה כמציאה קטנה בלבד, אפשר תמיד לקנות כרטיס קולנוע ולחלום בעיניים פקוחות על עולם טוב ופוטוגני יותר. איזה מזל שיש קולנוע. רק בו אפשר לזכות במשיח עכשיו. 

יובל רבלין הוא מרצה לקולנוע והיסטוריה במרכז יעקב הרצוג ללימודי יהדות

עוד בבית אבי חי