ספרות הממ"ד

כתיבה מתוך פנימיות. צילום: דודי משאלי

בקרב יוצרים ותיקים רווחת טענה אחת באשר לדור הכותבים הצעירים. חיים באר למשל, טען לא פעם כי סופרים עבריים בעבר ידעו מקורות עבריים, זאת בשונה מהדור שגדל כאן. "כולם היו אפיקורסים אבל לא עמי ארצות", אומר באר. "המקרא והמקורות היו מעין ספר קודים שכולם הכירו אותו אבל על המהלך הזה השתלטה רוח אמריקאית לפיה אדם לא צריך לדעת דבר".

והנה, על רקע הטענה המאוד ברורה, קם ועולה דור אחר של  יוצרים, עם ספרות המתארת את הבורגנות ואת ההוויה שבה הם נמצאים הכותבים, אבל לא מוותרת על מסורת בת 2000 שנה.

בשנים האחרונות מסתמן כיוון  מוגדר של ספרות מקור הנכתבת על ידי "דתיים לאומיים", הפותחת צוהר אל חייהם. הכותבים הללו מביעים יראת כבוד למילה הכתובה. כותביה נמצאים בהוויה הישראלית היומיומית בכל תחום: רופאים, מהנדסים, קצינים ואנשי אקדמיה היונקים מהשורשים שלהם. הם הדור הבא של הכותבים אחרי א.ב יהושע, מאיר שלו, דויד גרוסמן ויורם קניוק.

פורץ הדרך לאותו גל הוא הרב חיים סבתו, שנתן לגיטימציה לכולם ואמר: גם זה בסדר. אם הרמב"ם כתב, כנראה שהמילה הכתובה לא נכתבת בקלות.

הצצה ברשימת הכותרים הטריים מעלה את התחושה שארון הספרים היהודי מזמן לא היה נגיש כל כך: סדרת "יהדות כאן ועכשיו" בהוצאת ידיעות אחרונות היתה הסנונית הראשונה. במקביל אליה פרצה אל המדפים ספרות הממ"ד עם אורי אילון ותמר וייס (כתר), יאיר חסדיאל, גילית חומסקי, מיקי שיינפלד, מירה קדר, אמילי עמרוסי (ידיעות ספרים) ועוד.

עשה לך רב?

מיקי שיינפלד, 33, תלמידו של הרב סבתו ובוגר ישיבת ההסדר במעלה אדומים הספיק להוציא עד כה שלושה ספרים. ספרו הראשון "בכל מקום שהם" הוא אסופת סיפורים העוסקים בשירותו הצבאי. אחריו הגיעו רומנים פרי עטו, "אבדות" ו"מים שאין להם סוף".

"אצל דתיים, יצירה בהתחלה היא מרתיעה. היא נתפסת כדבר שצריך להגיע אליו חסר גבולות וחשוף", אומר שיינפלד. "אדם דתי חי במציאות חיים שהגבולות הם חלק מובנה מלכתחילה בחייו. הוא מקדש את הגבולות שמעצבים את חייו, והיצירה נראית כמו מקום שאתה עלול להגיע אליו ולטשטש את זהותך. אולי זו הסיבה ששנים רבות בציבור שלנו לא כתבו. זה מצטרף להבנה שבתוך הגבולות שלי אני יכול להיות פרפר חופשי ועם זאת לכתוב את שיקוף הנפש שלי".

והנה יש פריחה ברורה בשדה הכותבים הדתיים.
אף פעם לא הרגשתי שאני צריך להיזהר מהכתיבה. היום, בדור הצעיר יותר, יש גם יותר אומץ. יש בדור הזה משהו חצוף במובן הטוב, העזה ורצון לשאול שאלות ולא להיעצר בתשובות לא מספקות".

מדובר ביוצרים שאינם מסתפקים בכתיבה פנים-סקטוריאלית. הם פונים לקהל הרחב מעבר לעולמם הדתי. "אני לא בא לחנך אף אחד, להטיף או לשכנע, וקודם כל משתף את עצמי במה עברתי, היכן אני חי ומה החוויות שמרכיבות את עולמי", אומר שיינפלד. "יכולתי ללכת להוצאה דתית אבל בחרתי ללכת להוצאה שפונה לקהל יותר רחב מהציבור שלי, ואני שמח שיש מי שמקשיב. זו הצצה החוצה עם הזדמנות למפגש".

אל דבריו של שיינפלד מתייחסת הסופרת יעל משאלי. היא גדלה בבני ברק, למדה באולפנא כפר פינס, ומגדלת את שבעת ילדיה בעיר שהם. ספרה החדש "רק בוקר קיץ, לכאורה" (זמורה) ראה אור לאחרונה.

לא בא לחנך. שיינפלד

"אני רוצה להגיד משהו בזהירות לגבי גבולות וחוסר גבולות. אני חושבת שנכון שעל מנת לכתוב דבר משמעותי, פחד ואומץ משמשים בערבוביה, מפני שיש הרבה ממה לפחד", מתייחסת משאלי לדבריו של שיינפלד. "אם אתה כותב מהפנימיות, יש חשיפה שאתה צריך להיות מודע לה ולקחת עליה אחריות. יחד עם זה, כמו כל דבר אחר, אתה צריך להשתמש בפחד בצורה הנכונה והחשיפה לא יכולה להיות מוחלטת".

מה עם הקביעה לפיה יניקה מהמסורת הכרחית ליצירה טובה?
"אני לא סובלת את ההתנשאות הזאת. לאנשים שלא באים מהמקום שלנו אין מה להגיד על החיים,  על התרבות ועל יחסים בין אנשים? ברשימת המכולת של מה עושה סופר טוב, יכול לעמוד מול כל סעיף, סעיף שמפריך אותו. אם נגיד שחייבים לינוק מהמסורת הדתית היהודית, אנחנו מבטלים ספרות רחבה מאוד בעולם וספרות חילונית נהדרת שצומחת פה".

כתבה: כרמית ספיר-ויץ
לתגובות: editor@bac.org.il

Model.Data.ShopItem : 0 6