"אני רוצה לעשות את היצירה שלי מאינג'רה"

סיפור שלם. פרדו

הציבור הישראלי תופש את מבצע שלמה כטיסת חלומות לארץ המובטחת, אך המציאות היתה שונה לחלוטין. אנחנו לא יודעים מספיק על פרשת העלייה האתיופית, על הסבל שעברו העולים, על הבלהה והזוועה שחוו, חלקם במשך שנים. משפחות נקרעו, ילדים נעלמו, אנשים מתו בהמוניהם ממחלות, מתשישות ומתת תזונה, נשים וילדות נאנסו, נחטפו ונמסרו לגברים זרים, וכל זאת לפני ייסורי הקליטה. מאחורי כל בן לעדה האתיופית מסתתר סיפור שלם.

השחקן שי פרדו נולד באתיופיה ב-1975. כאשר היה בן שמונה, עלה עם משפחתו ארצה במסגרת קבוצה שמנתה 400 איש. החיים משכו אותו לכיוון המשחק. על הבמה הוא יכול ללבוש ולפשוט דמויות, ויותר מכך – להעביר מסרים שבימים כתיקונם, ובמציאות הישראלית, אין לאיש זמן לשמוע.

את המחזה "גור אריה יהודה", שאותו כתב והפיק, ביסס פרדו על סיפורו האישי של אשתו – שמו המקורי. הוא מספר על ילדותו המהולה בשמחה ובגעגועים לירושלים, על המסע לארץ המובטחת ועל ההפתעה שציפתה לו ולשאר בני העדה בהגיעם למשאת נפשם – ישראל. הם נאלצו לשנות את שמותיהם ולהיאבק על מקומם.  " על הבמה הוא יכול ללבוש ולפשוט דמויות, ויותר מכך – להעביר מסרים שבימים כתיקונם, ובמציאות הישראלית, אין לאיש זמן לשמוע. "

"כאשר הייתי צעיר יותר, הייתי מנותק מהצד הרוחני", אומר פרדו. "אולי זה קרה מכיוון שרציתי להיות ישראלי בכל רמ"ח איברי. שאפתי להיות צבר וחשבתי שהמושג 'ישראליות' עומד בראש סדר העדיפויות. כשבגרתי והתחלתי לנער את המושגים האלה ולשמוע את הקול הפנימי שלי, התחברתי לדברים השורשיים גם ברמה האמנותית".

ברזומה הבימתי שלו כשחקן, מופיעים מחזאים גדולים כמו וויליאם שייקספיר וטנסי וויליאמס, אבל דברים השתנו. החיים בישראל חידשו את הקשר למקורות. "היום יש לי אהבה גדולה וסיפוק גדול יותר מהדברים שאני עושה סביב הקהילה שלי, בניסיון להפוך את התרבות האתיופית לאוניברסלית. כמו שצ'כוב עשה את היצירה מהפולקע שאמא שלו בישלה, אני רוצה לעשות את היצירה שלי מהאינג'רה, הלחם שלנו".

מחבר למקום הרוחני
דורות שלמים של יהודי אתיופיה חלמו על השיבה לירושלים כדי להתאחד עם אחיהם היהודים. הסיגד, חג המורשת של ביתא ישראל, היה ליום של צום, בקשת מחילה על חטא ומעל לכל תחינה בפני ה' שישיב את עמו לירושלים.

"הסיגד מסמל בעיני את האחדות בין האנשים שהיו בגולה לאנשים שכאן", אומר פרדו. "בהצגה שלי אני שואל: 'אבא, האחים שלנו בירושלים רוצים לראות אותנו כמו שאנחנו רוצים לראות אותם?' והוא עונה: 'בני, זה אלפי שנים מאז שנפרדנו מאחינו ובמשך השנים הללו לא שכחנו. התפללנו לאלוהים שיפגיש בינינו. הם הגיעו לירושלים לפנינו, בני, והם מצפים לנו בכיליון עיניים'".

עד כמה הישראליות מתחברת לזה?ומה התחושה שמלווה אותך?
"הדבר הפנימי שמניע אותי בחג הזה הוא החיבור לרצון הראשוני שלנו עוד מאתיופיה ומסודאן. החג הזה הוא כמו מבשר שבא מרחוק ורואים אותו על הר עם בגד לבן. זו תחושת חיבור למשהו עוצמתי יותר מהפוליטיקה היום-יומית".

"המונח 'ישראליות' משייך אותך לקבוצה מסוימת על הנייר, ואתה צריך לשרוד בתוכו עם הזהות שלך. זה בסיס שממנו אתה יכול לפעול. עם כל זה שאני מגדיר את עצמי כאדם חילוני, החג הזה מחבר אותי למקום הרוחני והציוני מלא העוצמה".

נשארת עם התרבות והאמנות

גם השחקנית טאטֶנה קבדה בחרה להעביר מסרים נוקבים דרך הבמה. בערב ייחודי שייערך בבית אבי חי לציון חג הסיגד, יעלו קבדה, פרדו ושחקנים אחרים קטע מהצגת היחיד שלה, "האישה החכמה", הפורשת את ערכיה ואת חוכמתה של יהדות אתיופיה לאורך הדורות. בערב יוצגו סיפורים מהמורשת האתיופית לצד קטעים מהצגות עכשוויות של צעירים בני העדה.

"הסיפור שאני מעלה הוא סיפורו של אריה, שרוצה להינשא לנערה צעירה ומבקש מאביה של הנערה את ידה", מספרת קבדה. "האב שולח אותו להסתרק, להוריד את השיניים והציפורנים, וביום האחרון, כשהאריה מתייצב, האבא שואל אותו 'מי אתה? אני לא מזהה אותך'. אני מתייחסת לכך שאסור לנו לאבד את מי שאנחנו. האחדות בחג הזה מזכירה מאוד את מי שאנחנו. חשוב לי להישאר עם הדברים החזקים שהיו לנו: התרבות, האמנות, המקורות וכל הסיסמאות הכי חזקות ששומרות עלינו".

זה אפשרי?
"זה קשה מאוד. לפעמים כדי להגיע למקום חדש את צריכה להוריד הכל ולגמרי לשכוח את מה שהיה. אני כל הזמן בתהליך. 20 שנה הייתי באתיופיה, 22 שנה אני פה. התהליך הזה נמשך, ואני בודקת אם זה משרת אותי, מה אפשר לשנות ומה אי אפשר לשנות. אני מתחברת לאמונה שמאחדת את כל האנשים. זה נותן לי את הרצון להמשיך ולהרגיש את הקהילתיות והמשפחה ולא לאבד את מי שאני".