תפנית בעלילה

דוד שפרבר סבור שעבודת הווידיאו המשעשעת "מצה מייקר" של תמיר צדוק, המציגה מכונה לאפיית מצות מגופו של ילד, אינה מתכתבת רק עם השיח האנטישמי ההיסטורי והעכשווי של עלילות הדם, אלא גם עם המיתוס המכונן בתרבות הישראלית - העקדה

בעת המודרנית, עם המהפכה התעשייתית, הומצאה המכונה לאפיית מצות. המכונה הזאת לא רק שינתה את אופייה העמלני של מצוות אפיית המצה, אלא גם את צורתה - ממצה עגולה הפכה המצה למרובעת. כמו בנושאים  אחרים עלתה גם כאן שאלת השפעת המודרנה על העולם המסורתי, וסביב נושא זה התקיים פולמוס. האסתטיקה של המצה נכחה בדיון הזה לא פחות מאשר שאלות הלכתיות גרידא. בעניין צורת המצה המרובעת כתב אחד מגדולי הפוסקים באירופה באותה תקופה ש"אף שאין בזה חשש איסור אם לא יהיו המצות עגולות, עם כל זאת להמון העם, שהתרגלו במצות עגולות, היה זה כדבר חדש אשר לא נכון לעשות כן". בהמשך התפתחו הסברים מיסטיים (בעיקר בחוגים חסידיים), שמטרתם להוכיח את עדיפותה של המצה  העגולה על המרובעת.


ניכוס משעשע. תמיר צדוק


ברית דמים

בעבודת הווידיאו "מצה מייקר" של תמיר צדוק, המוצגת כעת במסגרת התערוכה "מסמן טריטוריה" בגלריה רוזנפלד, מוצגת מכונה לאפיית מצות העשויה מחפצים יומיומיים בשיטת "עשה זאת בעצמך". אלא שמעבר למכונה המסורתית המקובלת, המכונה של צדוק מאפשרת לייצר מצות ל"מהדרין מן המהדרין" מגופו של ילד (נוצרי) קטן, כמקובל על פי הטענה האנטישמית שרווחה בעבר. דומה שדברי הרבנים שנאמרו בראשית המאה נכונים גם כאן - מכיוון שההמון התרגל לעשות את הדברים אחרת, "לא נכון לעשות כן".

עלילות הדם באירופה בימי הביניים, שעל פיהן היהודים לשים את המצות בדם ילד נוצרי, ניזונו, כמובן, משנאת ישראל ומהמיתוס של רצח ישוע על ידי היהודים, והפלטפורמה התרבותית שהיתה מקובלת שם אפשרה להן להתקיים. בתרבות הנוצרית בת הזמן רווח "קניבליזם טקסי" - הלחם והדם שאכלו המאמינים בכנסייה נתפסו (ובמידה רבה, כך הם נתפסים עד  היום בעולם הקתולי) ממש כדמו וכגופו של ישו.


תחושה אירונית. מתוך העבודה של תמיר צדוק

נושא עלילות הדם נוכח רבות בשיח האנטישמי העכשווי וגם בשיח האנטי-ישראלי במדינות ערב ובקרב הפלסטינים: סדרת הטלוויזיה "פרש בלי ראש", שהוקרנה בארצות ערב, נסובה סביב  "הפרוטוקולים של זקני ציון", ואילו בסדרה "הגלות", שהוצגה בתחנת אלמנאר, נראה  בין השאר  ילד הנשחט על ידי רבנים. גם בעולם היהודי אפשר למצוא עיסוק בדם אנושי כקורבן. מציצת הדם שעושה המוהל לילוד לאחר הברית מתקיימת באופנים שונים עד היום. באשכנז נתפס טקס הברית כקורבן, וכך נוצר  קישור בין מיתוס העקדה לברית המילה - זוהי מעין ברית דמים סימבולית, שבה נאמרת ברוב עם   הקריאה המצמררת: "ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך 'בדמייך חיי'" (יחזקאל ט"ז, ו'). יתרה מזאת: בימי מסעות הצלב באירופה נהגו יהודים לשחוט את ילדיהם ערב הפרעות וראו בכך הד לקורבן ולעקדה.

 

הנושא עולה מדי פעם במבט מחודש גם בעולם המחקר העכשווי. בשנת 2007 התפתחה שערוריה סביב ספרו של ההיסטוריון אריאל טואף, "פסח של דם", שטען שלחלק מההודאות במשפטיהם של היהודים בתקופה שאחרי מסעות הצלב יש בסיס עובדתי. לדעת החוקר, יש אמת היסטורית (אם כי שולית) בבסיס המיתוס של עלילת הדם. לדבריו, ייתכן שקבוצות יהודיות קיצוניות אכן ביצעו מהלכים מעין אלה  בשל מצוקתן בעקבות רדיפות הנוצרים באירופה בימי הביניים. חשיפת השימוש הפולחני בדם אצל היהודים לפני מאות שנים הוצג על ידיו כמעשה הכרחי של "אמת" ו"אומץ לב".

 

קורבן ומקרבן

ניכוס מחדש של טענות אנטישמיות, ובפרט עלילות הדם, עולה לא פעם ביצירה העכשווית. זכורה  עבודתה של זויה צ'רקסקי - קערת ליל הסדר, שבמרכזה ציור של ילד עקוד בחבלים ומוקף בטיפות דם. הילד ניצב מעל המילה "פסח", שמשמשת במקרא לתיאור הקורבן של חג האביב.

ניכוס משועשע זה אופייני מאוד לשיח היהודי המודרני - בעקבות הקריקטורה של הנביא מוחמד, שפורסמה בעיתון דני בשנת 2005 והובילה להכרזה על תחרות קריקטורות על השואה באיראן,  למשל, הכריזו שני יוצרים ישראלים על "התחרות הישראלית לקריקטורות אנטישמיות".

 

תמיר צדוק ממשיך במהלך הזה. השימוש בטכניקת ה"סטופ מושן" בעבודתו נוסך בה תחושה אירונית, משעשעת ומגוחכת - לתוך המכונה שלו מוכנס ילד שלם, ומהצד השני נפלטות מצות מרובעות. בתווך עובר הדם בצינור, ובאקט של מעין "ניסוי כלים" מזֵה האמן מדם הילד על חלונות הבית - אזכור למשיחת המשקוף ושתי המזוזות בדם הפסח בסיפור המקראי.

אך מעבר לאירוניה ולצחוק הנוכחים בעבודה, עושה צדוק שימוש בתכנים מומצאים המכילים אלימות וגזענות. כך אפשר לחבר את יצירתו לשיח העכשווי הנפוץ, המחבר בין קורבן למקרבן ומצביע על היפוכי תפקידים ביניהם. הדבר נכון לא רק ביחסי יהודים-פלסטינים, אלא גם בין יהודים לבין עצמם. בעקבות המסורת האשכנזית, שראתה בעקדה מעשה טיפולוגי, שעל פיו נדרש היהודי להקריב את עצמו בכל דור ודור, הפכה העקדה למיתוס מכונן בתרבות הישראלית, והיא מייצגת את האתוס של ההקרבה על מזבח המולדת.

תפיסה זו התפתחה בקרב קהילות אשכנז בתקופת מסעות הצלב ונתנה לגיטימציה להורים לשחוט את ילדיהם כאקט של קידוש השם. קו מחבר עובר מכאן אל התפיסה הישראלית, המקשרת בין נרטיב העקדה לבין עקדת הבנים על מזבח המולדת. אלא  שבעבודה של צדוק הילד הקורבן אינו נראה אירופי, נוצרי או אשכנזי (לפי הסטיגמה המקובלת), אלא מזרחי או ערבי. עובדה זו מזכירה כי בשונה מהמיתוס האשכנזי, המסורת של יהודי ארצותהאסלאם מעולם לא ראתה בעקדה מעשה טיפולוגי, אלא אך ורק מעשה מקראי סימבולי, שאין בו משום דרישה קונקרטית להקרבה.

ברוח ההומוריסטית של העבודה  חשוב לציין כי משרד הבריאות והרבנות הראשית גם יחד מדגישים שכדאי לחפש על קופסת המצות את תווית ההכשר, המצביעה, בין השאר, על כך שדם הילד הנוצרי שנעשה בו שימוש במוצר נבדק ואינו נגוע באיידס.  

 

תמיר צדוק, "מסמן טריטוריה", גלריה רוזנפלד, תל אביב. אוצרת: שרי גולן שריג.

עוד בבית אבי חי