אריה בקיץ

האריה, מזלו של חודש אב, הוא דוגמה מעניינת לכך שסמל יכול לבטא שני עניינים הפוכים לחלוטין: איום והגנה, אובדן ונחמה, חורבן וגאולה. הרבה ד"ר דליה מרקס על ראש חודש אב

 

 
 

האריה, מלך החיות ומזלו של חודש אב, הוא סמל טעון למדי בתרבויות העולם ובתרבות ישראל. האריה הוא סמלו של שבט יהודה, וכך תיאר אותו (או כך איחל לו) אביו יעקב - "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה" (בראשית מ"ט, ט'). דימוי האריה הלך והתרחב - הוא מסמל את ירושלים; בברכת בלעם נמשל עם ישראל לאריה: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" (במדבר כ"ד, ט'); "שולחן ערוך" נפתח בהנחיה להתנהגות הראויה לאדם: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו". אפילו האל נמשל לעתים לאריה, אם כי אריה סובל: "ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי ואומר אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי" (בבלי ברכות ג', ע"א). אבל האריה מסמל גם את אויבי ישראל (דניאל ו') ורודפיו, ובמיוחד, כפי שנראה להלן, את נבוכדנצר מלך בבל, מחריב המקדש הראשון.

 

רוחות נחמה
הצבת פסלים, תבליטים וציורים של אריות על שערי ערים, ארמונות  ובתים היתה מוטיב אמנותי מוכר בעולם העתיק, ובמידה מסוימת עד עצם היום הזה. האריה בשער מציב איום לאלה הנמצאים מחוץ לעיר או לבית ומהווה הגנה וביטחון לאלה שבתוכם. האריות המוצבים משני צדי השער הם דוגמה מעניינת לכך שסמל מסוים המצוי בהקשר מסוים יכול לבטא שני עניינים הפוכים - איום מזה והגנה מזה, שכן לשם שמירה משתמשים בדבר המפחיד ביותר. אגדה מספרת על הסולטן הטורקי סולימאן הראשון, שחלום מפחיד, שבו אריות ענקיים מבקשים לטורפו, שב וביעת אותו. סולימאן הבין שהאיום הוא על כך שלא ביצר את ירושלים, ועל כן הזדרז לבנות את חומת העיר וקבע דמויות של אריות (שיש האומרים שאינם אלא ברדלסים) באחד משעריה, שער המכונה עד היום "שער האריות ". גם כאן מסמלים האריות מעבר בין הפרוּץ והמופקר ובין השמור והמוגן, ומשרים אימה וביטחון בעת ובעונה אחת.

 

במידה מסוימת, גם תשעה באב הוא אריה הניצב בשער. יום תשעה באב עומד במרכזה (אף כי לא באמצעה ממש) של מערכת זמנים המתפרשת על פני עשרה שבועות - שלושת השבועות של בין המֵצרים, המתחילים בי"ז בתמוז ומסתיימים בט' באב, ושבעת שבועות הנחמה, המתחילים בו ביום ומסתיימים בראש השנה. שלושת השבועות שלפני תשעה באב הם מעגלים הולכים וסוגרים של אבל ועצב. הם מתחילים ביום בקיעת חומות ירושלים בי"ז בתמוז, מתעצמים בראש חודש אב, שממנו ואילך, לימדונו רבותינו, ממעטים בשמחה, ממשיכים להתעצם ב"שבת חזון", השבת שלפני ט' באב, ומגיעים לשיאם ביום חורבן בית המקדש עצמו. מכאן מתחילות לנשב רוחות של נחמה. כבר בתשעה באב עצמו, בתפילת המנחה, מתחילה להימסך באבל על החורבן תקווה חדשה לגאולה - משל לאדם הצולל מטה-מטה במים רבים עד שהוא מגיע לקרקעית, ורק אז יכול הוא לבטוש בה ברגליו ולהתחיל לעלות מעלה אל פני הגלים.

 

 
 

יום תשעה באב הוא, אם כן, יום המִפנה, הוא האריה השומר בשער תולדות עמנו, הוא המפריד בין אובדן ובין נחמה, בין חורבן ובין גאולה.  ברוח זו נוכל להבין את מדרשו של רבי אבון על חודש אב, החותם את הדיון בהפטרת השבוע הראשון של שבועות בין המצרים במדרש האמוראי, פרקי דרב כהנא: "עלה אריה במזל אריה והחריב את אריאל" (י"ג). האריה הוא נבוכדנצר, שעלה בחודש אב, שמזלו מזל אריה, והחריב את המקדש המכונה "אריאל" על פי הפסוק "הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל קִרְיַת חָנָה דָוִד" (ישעיהו כ"ט, א'). וממשיך רבי אבון ודורש מדרש של גאולה תוך שהוא משתמש כמעט באותה לשון: "על מנת שיבוא אריה במזל אריה ויבנה אריאל". האריה כאן הוא אלוהים, שנאמר "אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא" (עמוס ג', ח'), שיבוא בחודש אב, שמזלו אריה, ויבנה את אריאל, כלומר, ירושלים. אותם עניינים הקשורים באריה מציינים הן את החורבן והן את הגאולה, כמו אין מדובר אלא בשני צדיו של אותו מטבע. הכוחות היצירתיים של עמנו השכילו לאורך הדורות להפוך את המטבע ולמצוא נחמה גם בחשכת הזמנים, אך אבוי לנו - אוזלת יד וקוצר ראייה עשוים להביא להיפוכים אחרים.

 

 

 

 

מאבל לששון

כיום יש לתשעה באב משמעויות שונות בקרב בני עמנו - יש המייחדים אותו לאבל על המקדש שחרב, יש הזוכרים בו מקומות קדושים שחרבו, אחרים מרחיבים ורואים בו אספקלריה של כל אסונותינו לאורך הדורות, יש המייחדים אותו לחשבון נפש על דרכנו כמדינה יהודית ריבונית, יש הרואים בו יום המציין את ההתפתחות של עם ישראל מעבודת הקורבנות לעבודה שבלב (היינו, התפילה), אחרים רואים בו יום של מחויבות לאהבת חינם. לאורך הדורות היו שתהו אם יש להמשיך לציין אותו, היו שהציעו לבטלו או לקצר את התענית לחצי יום כדי לבטא את השינוי העקרוני במצב העם עִם קום המדינה, היו ששאלו מתי יהפכו ימי האבל על חורבן המקדש "לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים" (זכריה ח', י"ח), כהבטחתו של הנביא.

 

כשם שהאריה השואג בחודש אב מאיים ושומר בעת ובעונה אחת, כך אולי גם תשעה באב מאיים ושומר. מדוע וכיצד הוא מאיים עלינו? באילו דרכים הוא שומר עלינו? תהא המשמעות של תשעה באב בעינינו אשר תהא, כשנעמוד ביום זה, נביט יחד עם האריה אחורה וקדימה, אל תוך הבית ומחוצה לו, אל מוצאות עמנו ואל אחריתו. לו יהי מבט זה מבט מלא חמלה ואחריות.

הרבה ד"ר דליה מרקס, מחברת הספר "בעת אישן ואעירה: על תפילות שבין יום ובין לילה", היא מרצה בכירה בהיברו יוניון קולג'

עוד בבית אבי חי