בצד הנכון של המחיצה

"הוא עשני אשה. אולי כרצונו, אבל בטח שלא כרצוני. ולכן עזבתי. אותו, את שליחיו". יובל טופר החליט לעבור לעזרת הגברים

 

אני עומד בבית הכנסת, במקום שבו עמדתי פעמים רבות בעבר, אך נדמה שעברו מאז שנות אור. הפעם אני נמצא בצד השני של הגדר. מהצד הזה הכל נראה ונשמע שונה. אני מסתכל סביבי, נפעם מכמה שרואים ושומעים מכאן. כבר הספקתי לשכוח.


אני מציץ על הווילון הלבן למעלה, זה שאמא שלי בוודאי עומדת מאחוריו, אף שאת פניה אני לא רואה מחמת הצניעות. אני לא יכול שלא לחוש צביטת געגועים קטנה, וקצת אשמה על שהשארתי אותה שם לבד, והרבה רחמים על כל הנשים שגידלו את הגברים שעומדים פה למטה, אבל הן לא באמת חלק, וקצת כעס על כל המחיצות האלה.

בגיל 15 כתבתי את השיר הזה, ואני מרגיש שהוא רלוונטי מתמיד. כאילו כבר אז ידעתי בתת המודע שלא אשאר עוד זמן רב בצד הזה של המחיצה.


אם הבנים שמחה הללויה

ואם הבנות, עצובה?

ועל מה אומללה אם הבנות

על בנותיה שגם יהיו עצובות

ביולדן בנות אהובות

או אולי על חייהן

שמסלולם נקבע מראש

לשבת מאחורי מחיצה בתפילה

להציץ על העולם דרך וילון לבן

לדבר תמיד בשקט

להיות צנועות וחסודות

להיכנע לאביהן ואז לבעליהן

לפנק את הבנים החשובים

בלמדם תורה הנבצר מאישה להבין

לבשל, לנקות, לראות, לא להראות

ולהקיז את דמן במצוות לידת זכרים

 

אבא שלי קורא לי ולארבעת אחיי הקטנים, חמשת בניו, לבוא מתחת לטליתו בברכת הכהנים. הדבר היחיד שאני שומע הוא את דפיקות לבי. כן, לרגע הזה פיללתי כל כך הרבה זמן, אז למה עכשיו אני מרגיש כמו פולש? התשובה מגיעה בדמות הפסוק שתמיד שנאתי - "ברוך שלא עשני אשה", וזה שתמיד אמרתי ללא כוונה - "ברוך שעשני כרצונו". " לרגע הזה פיללתי כל כך הרבה זמן, אז למה עכשיו אני מרגיש כמו פולש? התשובה מגיעה בדמות הפסוק שתמיד שנאתי - "ברוך שלא עשני אשה" "

 

כי הוא כן עשני אשה. אולי כרצונו, אבל בטח שלא כרצוני. ולכן עזבתי. אותו, את שליחיו. עזבתי מוקדם, הרבה לפני שידעתי להגדיר במלים את אי ההתאמה שלי למערכת שלו. הרבה לפני שידעתי להגיד "אנדרוגינוס", "טומטום" או "טרנסג'נדר".

 

החזן מתחיל לשיר והנעימה מוכרת להחריד, מחזירה אותי אחורה יותר מעשור. מחזירה אותי למקום שפעם, כל כך מזמן, אהבתי. פתאום מציפים אותי זיכרונות ילדות מאושרים. אבא ואני הולכים יד ביד לבית הכנסת. אבא ואני הולכים לשיעור, למנחה ולסעודה שלישית של הגברים. תמיד הייתי הבת היחידה.

 

ואז הגיע גיל 12 הארור, עם בת המצווה, הדרשה שכתבו לי, וההבנה שאבא שלי, בעל הקריאה המוערך, לא הולך להמשיך יחד אתי את השושלת המשפחתית המפוארת של בעלי הקריאה. הוא לא הולך לשבת אתי שעות ולהסביר לי על טעמי המקרא, להתרגש מההצלחות שלי

ולהתאכזב מהכישלונות. את כל אלה הוא יעשה עם אחי הבא אחרי.
 

 

מעט אחר כך הגיע המחזור החודשי, ואתו שנאה חדשה לגוף שלי, וגלות כואבת של כמעט עשור מעזרת הגברים. את עזרת הנשים מעולם לא סבלתי. ובדיוק אז, מוחבא מאחורי וילון לבן, ישוב ליד אמא שלי ושאר הנשים, רחוק מאבא, רחוק ממוקד הפעילות, לא נראה וגם לא ממש רואה, הפסקתי לאהוב את בית הכנסת.

 

פתאום אני שם לב שבדיוק באותו רגע שבו הצטרפו אליו כל המתפללים הצטרפתי גם אני. פי שר את המילים שחשבתי שכבר שכחתי מזמן, והקול שלי, העמוק יותר מאי פעם, משתלב בטבעיות מוחלטת.

 

יובל טופר הוא טרנסג'נדר מנקבה לזכר, חוזר בשאלה, ירושלמי במקור ותל אביבי בהווה. 
 

Model.Data.ShopItem : 0 8

עוד בבית אבי חי