לדניאל זמיר קצת קשה לשיר טקסטים. זאת הסיבה לכך שהאלבומים שהוציא עד היום אינסטרומנטליים ברובם. מדי פעם, כשנופל לידיו טקסט כפרי בשל, הוא לא יודע מה בדיוק לעשות אתו. כך היה עם השיר הבולט באלבומו האחרון, "שיר געגוע לכאן", בהשתתפות אביתר בנאי, שלבטים רבים ליוו את התקופה שלפני הקלטתו, מאותן סיבות בדיוק.
"עד עכשיו ניגנתי בסקסופון, וזה מה שמרגיש לי הכי טבעי", מסביר אמן הג'אז המוערך. "מצד שני, גם השירה מרגישה לי מאוד חזק, והיא באה מבפנים. מצד שלישי, אני אדם של צלילים שבאופן כללי מתנגד לטקסטים. אני מאמין בצליל הרבה יותר מאשר במלה, ואילו שירים כמו 'שיר געגוע לכאן' מכניסים אותי לעובי הקורה של המלים. אני כותב, אבל לא בטוח עד כמה אני אוהב את זה. אחרי שאלכסנדר פן ונתן אלתרמן כתבו טקסטים, קצת קשה לעשות את זה. אז נראה איך זה ירגיש, איך זה יתפתח".
יש סיכוי שתוציא בהמשך לאלבומים "רגילים" לגמרי, עם טקסטים וללא רצועות אינסטרומנטליות?
 |
| "אם הקב"ה נתן לך כישרון מסוים, השליחות שלך שם". זמיר |
"אני באמת לא יודע. תלוי איך ירגישו לי הטקסטים, וכמה שירים ירגישו לי מספיק חזקים. ממילא אני לא בדיוק כותב מוזיקה רגילה".
קונפליקט כסיפור חיים
זמיר, 31, גדל בתל אביב כחילוני גמור, ובגיל 18 החל לחפש רוחניות. הוא טעם מהבודהיזם, מהנצרות, מהשקפת עולמו של מרטין לותר קינג, וניסה מדיטציות וסוגי יוגה שונים. מפגש מקרי בחוף הים עם אדם שהמליץ לו לקרוא את משלי וקהלת דחף אותו לזרועות היהדות, ובהמשך גם אל חסידות חב"ד. "אומרים על חב"ד שהאדמו"ר בוחר את הנשמות לתוך החסידות שלו", אומר זמיר בחיוך. "ורואים את זה גם אצלי. אחרי שהתחלתי לחזור בתשובה התנערתי מכל הזרמים. הייתי עדיין באווירה השאנטי-ניו-אייג'-פיס-לאב. חבר שלי בדיוק חזר בתשובה והיה חב"דניק, אבל כל העניין הזה לא נראה לי. בהמשך גיליתי שבעיר שבה התגוררתי באותה תקופה, סמוך לניו יורק, יש בית כנסת של חב"ד. כך הייתי מוקף כל הזמן בחב"דניקים, אבל לא נכנעתי (צוחק). באיזשהו שלב, מתוך רצון לחפש דרך, פתחתי את אגרות הקודש של הרבי, ונפלתי בדיוק על עמוד שבו הוא המליץ לפונה אליו להצטרף לחסידות חב"ד, מאחר שהיא חוד החנית של היהדות, לדבריו. שם זה החל".
זמיר, שהחל את הקריירה שלו בארה"ב ושיחרר שם ארבעה אלבומים בלייבל Tzadik, חזר לישראל ב-2006 ומאז הוציא שלושה אלבומים - "אמן", "אחד" ו"געגוע לכאן". הוא שיתף פעולה עם קשת רחבה ומרשימה של אמנים - שולי רנד, אהוד בנאי, אסף אמדורסקי, ברי סחרוף, קובי אוז, שלמה בר ועוד - ובעיקר מיתג את עצמו כעוף מוזר ומוכשר במיוחד בשמי המוזיקה הישראלית: נגן ג'אז חב"דניק המתכתב עם יהדות וישראליות בו זמנית.
עברת דרך ארוכה של פעילות מוזיקלית בארה"ב ובאירופה. למה החלטת להשתלב גם בשוק הישראלי אחרי שהתבססת שם? אתה מצמצם את הקהלים שאליהם אתה מכוון.
"זה מאוד מצמצם אותי, אבל לא היתה לי ברירה. כדאי להבין את הרקע: כשעזבתי את הארץ בסוף 1998 הייתי באנטי מוחלט לישראל, בעיקר מטעמים פוליטיים. לא דיברתי עברית, לא היו לי חברים ישראלים או יהודים. הייתי לחלוטין בתוך התרבות האמריקאית - בייסבול, מסיבות בירה וכו'. אחרי שהתחלתי לחזור בתשובה פתאום התגעגעתי לארץ, ולא ידעתי מאיפה זה מגיע. התחלתי להגיע הנה לביקורים ארוכים, שהיתי פה יותר זמן, וב-2006, בזמן שהייתי כאן בביקור, ביקשתי מהקב"ה: 'תן לי סיבה לחזור לארץ'. אחרי כמה ימים קיבלתי טלפון מהתו השמיני, שהציעו להיפגש ולבחון אפשרות לשיתוף פעולה בהוצאת אלבומים מקומיים. מאז אני כאן".
אני מניח שהפעילות המוזיקלית שלך מלווה בלא מעט קונפליקטים בין הזהות הדתית שלך לבין הסביבה שבה אתה פועל.
"הקונפליקט הזה הוא סיפור חיי. חוזרים בתשובה נוהגים לשים איקס על החיים הקודמים שלהם ולהיות סופרי סת"ם או שוחטים. אני מעריך אותם מאוד, אבל הגישה של חב"ד אומרת שאם הקב"ה נתן לך כישרון מסוים, כנראה שהשליחות שלך נמצאת דווקא שם. ועדיין זה לא פשוט, כי ככה אתה מכיל שני עולמות שונים לחלוטין. מצד אחד אני שייך לקהילה חרדית, ומצד שני לא מופיע באולפנות אלא במועדונים שהכי לא קשורים לחיים שלי.
"למרבה האירוניה, את רוב זמני אני מבלה דווקא בביצה התל-אביבית סביב חזרות, הופעות, ראיונות וכו'. למרות הקשיים אני מאוד מאמין בחיבור הזה, וכמובן שעם זאת מקפיד על ההלכה ועל תורת ישראל. הרי כל העניין של הקב"ה הוא חיבור ואיחוד - לא פירוד. ובכל זאת, בחיים כאלה אתה מרגיש לפעמים שמותחים לך את שתי הידיים ואתה חי ככה כל הזמן, בין העולמות".
כתב: דודו כהן
