עדות כבושה

משב צינה וריח לחות עלו מחדר המדרגות.

 
[אידה פינק, מתוך: "משחק במפתח"]

איפה נכתב הסיפור של אידה פינק? הוא לא נכתב רק ב"עלילה" במובן הפשוט של המילה – הוא נכתב גם ב"קירות". הקירות של אידה פינק – קירות הבית כמו קירות הסיפור – מלאים עדויות. הם מתפקדים כצל היודע-כל של כל התרחשות מתוארת. על קירות הבית כמו נכתב כבר הסיפור שנרקם עתה בהווה בידי בני אדם:

ההתחלה היתה תמימה, היו משחקים ב"לעלות כיתה, משחק רגיל שזורקים בו את הכדור על קיר הבית, ועד שהוא חוזר לידיים מנתרים כל מיני ניתורים, עושים סיבובים ומוחאים כפיים. קיר הבית הוכתם כולו, הטיח התקלף ונשר.

[מתוך "הקפיצה"]

לפינק יש מחויבות תמידית לספר את הדיאלוג שיוצר אדם בינו לבין המרחב. האדם יוצר את המרחב שלו – מטביע בו חותם, אבל המרחב גם מעיד עליו – מטביע על האדם את חותמו שלו. שוב ושוב בסיפוריה הקירות מתקלפים, הדירות חשוכות, הרהיטים כבדים, האור צהוב. אלו לא מתפקדים רק כאכלוס ריאליסטי-מימטי של מרחב מלחמה – אלה הופכים למהות עצמית, חייתית כמעט, והאימה העמוקה שהם משרים היא אימת המת-החי, כאילו היו פעם חי שהיתה לו תנועה – והנה קפאו. ועדיין, מבעד לקיפאונם, מבעד לדממתם, אפשר לשמוע את נשימתם הכבדה. הרהיטים של אידה פינק נושמים, החדרים נושמים, הקירות, כמו עדות רחוקה-רחוקה, מיתית כמעט, לאיזה מעשה נורא שהוא תמיד קרה כבר או יקרה בעוד רגע. תמיד יש איזה כתם שהמרחב כבר נחתם בו והאדם/גיבור עושה דרכו אליו. הקיר הזרוע כתמי הרטיבות הוא אותו אדם/גיבור, משב הצינה וריח הלחות הם אותו אדם/גיבור – הכל טבוע בזה. בסוף הסיפור הם ייפגשו; דרכיהם, המקבילות לכאורה, יהפכו אחת. המספרת תסיים את מלאכתה ותפרוש:

הלילה היה צונן. אל התחנה הגיע ברגע שבו התרוממה הזרוע הירוקה של רמזור האיתות. הוא עלה לרכבת בלי לדעת לאן הוא נוסע ותפס מקום ליד החלון, שמעבר לו היתה חשיכה סמיכה ואטומה.

[מתוך "הכתובת"]

מנגד, ובעצם כפעולת-כתיבה משלימה, יש משהו בסיסי, שלדי כמעט, בתיאוריות של פינק: התא חשוך, מחניק, ויש בו דרגש; בקרחת היער יש פעמוניות שמישהי שוזרת ומפרקת; בעליית גג שבורה יש מזרן קש למרבץ: הנגישות של מרחב המלחמה מיידית, נתונה, נרקמת כתאים בסיסיים, ראשוניים, בעורו של הסיפור. המבט חד, חד עד כדי כך שהדברים פשוטים. כל שנותר – לומר אותם כמות שהם, בתיווך מינימאלי שבין המספר לסיפור.

הסיפור של פינק, כמו הלשון, מבקשים להתנהל במסילת התחביר הפשוט. הלשון כמו מסייעת להבניית משפט פשוט, בהיר. אבל זוהי פשטות שלכאורה. לכאורה הסיפור כמו חותר בתומו קדימה בנבכי העלילה. למעשה, כמו כל מעשה של מספר – גם בקול המספר של פינק יש רטוריקה, אלא שאין מדובר ברטוריקה גסה, צעקנית, אלא דווקא ברטוריקה שכמו הולכת נגד עצמה – רטוריקה של דממה. בסיפוריה של פינק יש הרבה מן העדות, ומן הזיכרון ההיסטורי-תרבותי, אבל אין היא נסחפת כמספרת אחר האימה הנטווית לעינינו. הטון השותק הוא שניכר בקולה. היא תעצור הרבה לפני שהלשון תהפוך ליבבה. והעצירה הזו אינה קשורה רק בהכרעה העלילתית ליסוב סביב-סביב הבור האפל, ובכך דווקא לרקום אותו בעבורנו כאימת המלחמה. העצירה הזו קשורה, גם ובין השאר, בהמרה המתחוללת בלשון, מאפשרות של התלהמות או זעזוע לאפשרות של תיאור הרחוב, הבית, תחנת הרכבת, השדה ממול. לשון האימה מובאת דווקא באמצעות דממתו של המרחב. במובן אחד השעון מתקתק – הסיפור הולך קדימה, במובן אחר – השעון חדל מזמן, משום שכותבת אותו אישה שכבר היתה שם, וראתה וחוותה, ובמובן ההוא – העולם מת לגביה.

אלה, שני הרבדים המקבילים של הקיום, הופכים את סיפוריה למצמררים ומדהימים כל כך. במובן מסוים – יודעים את הסוף, אבל לא במובן הפשוט, השגור, של סיפורים משם. להפך – החיות המדויקת שיש בסיפוריה של פינק מנערת הכל. פתאום לא יודעים בעצם מה היה שם. פתאום אנו זקוקים לה כדי להבין על החיים האלה משהו, והם נראים נכוחים כל כך בקיומם ואיומים כל כך באובדנם עד שנופל עלינו צל כבד.