זאת לא הכלכלה, טמבל
הדף השבועי
social
facebook whatsup email tweeter
תמר דבדבני //
10.12.13
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

זאת לא הכלכלה, טמבל

אם העני לא ילמד תורה בשל עוניו והעשיר לא ילמד בשל עושרו, קרי בשל ריבוי עיסוקיו הנובעים מנכסיו הרבים – מי ישורנו?
נמצא: הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף מחייב את הרשעים (יומא לה ע"ב)

הקשר:
 
המשנה השביעית בפרק השלישי במסכת יומא עוסקת בלבושו של הכוהן הגדול ביום הכיפורים. לפי ר' מאיר, "בשחר היה לובש פלוסין (העשויים פשתן מצרי) של שנים עשר מנה (אלף ומאתיים זוז) ובין הערבים הִנדוּיִן (העשויים פשתן הודי) של שמונה מאות זוז". חכמים מגדילים את התקציב המינימלי הבא מן הקופה הציבורית: "בשחר היה לובש של שמונה עשר מנה, ובין הערבים של שנים עשר מנה - הכל שלשים מנה; אלו משל צבור, ואם רצה להוסיף – מוסיף משלו". הקטע התלמודי שיידון להלן לקוח מן הסוגיה העוסקת במשנה זו.
  180206412
לא הכל במספרים (צילום: ת'ינקסטוק)
דיון:
 
נמצא – 
הדיון במשנה מוביל את התלמוד לעסוק בעושרם של הכוהנים. האפשרות להוסיף על התקציב הציבורי המיועד ללבוש השרד של הכוהנים מארנקם הפרטי מזכיר לתלמוד שני סיפורים: "אמרו עליו על רבי ישמעאל בן פאבי, שעשתה לו אמו כתונת של מאה מנה, ולובשה ועובד בה עבודת יחיד, ומסרהּ לציבור; אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום, שעשתה לו אמו כתונת משתי ריבוא, ולא הניחוהו אחיו הכהנים ללובשה, מפני שנראה כערום" (יומא לה ע"ב). 
 
שני הכוהנים – שהתואר "רבי" מלמד  עליהם כי היו שייכים למעגל החכמים – קיבלו מאימותיהם בגדים יקרים בהרבה ממה שהוקצב להם מן הקופה הציבורית. הסיפור הראשון מדגיש שר' אלעזר בן פאבי מילא את חובתו ההלכתית (ואולי גם המוסרית), ולאחר השימוש שעשה בה, נתן את כותנתו היקרה ל"מחסן הבגדים הקיבוצי" של המקדש. הסיפור השני מדגיש פן אחר: באופן פרדוקסלי, מחירה מרקיע השחקים של כותנתו של ר' אלעזר עשה אותה בלתי ראויה לשימוש במקדש; איכות הבד היתה כה גבוהה ועדינותו כה מופלאה, עד שהלובש נראה היה כאילו הוא עירום, וחוסר צניעות כזה אסור בעבודת הקודש... לפי הסיפור בתלמוד הירושלמי, לאחר שהכוהנים הורידו את ר' אלעזר מאצל המזבח הוא ערך מעין "טקס" משונה: "מה עשה? מילא אותה (את הכותונת) מים וסבב את המזבח שבע פעמים" (ירושלמי, יומא ג, ו; מ ע"ד). האם המים והסיבובים נועדו להדגים קבלת דין וסוג של השפלה עצמית, או שמא בדיוק להפך – מעין "תצוגת תכלית" לאיכות הבד, שאפילו במים אינו מאבד ממראהו היוקרתי?
 
בעקבות סיפורים אלה, פונה התלמוד להביט קרוב יותר "הביתה", אל מה שנחשב בעיני החכמים כתחליף – לעתים אף ראוי וחשוב יותר מן "המקור" – לעבודת המקדש. בדיון, הבנוי מרצף סיפורים הערוכים כיחידה אחת, עוסק התלמוד בחובת לימוד התורה ותוקף את המבקשים להתחמק ממנה. סיפור המסגרת של רצף זה מתאר עני, עשיר ורשע הנידונים בבית דין של מעלה מפני שלא עסקו בתורה. הקטע הנדון כאן מתמצת את מה שלדעת התלמוד הוא המסקנה העולה מרצף זה.
 
הלל מחייב את העניים – 
העני יכול לכאורה לטעון שבשל עוניו לא למד תורה, והתלמוד טוען: "אומרים לו: כלום עני היית יותר מהלל?!". 
 
עוניו של הלל מודגם בסיפור תלמודי המוכר, כך נדמה לי, אפילו למי שלא פתחה תלמוד מימיה: "אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק – חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס; עלה ונתלה וישב על פי ארובה, כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון... אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר, אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי, בכל יום הבית מאיר והיום אפל, שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה; עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג; פרקוהו, והרחיצוהו, וסיכוהו, והושיבוהו כנגד המדורה; אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת".
 
פורטיסחרוף, "אין קשר". כסף, כסף, כסף - שורף לי את קצה היד

מוכנותו של הלל להקריב את חייו (ואת חיי משפחתו ופרנסתם) למען לימוד התורה אינה מותירה פתח לעניים שבכל דור להשתמש בעניותם כ"תירוץ" להתחמקות מעיסוק בתורה. "הלל מחייב את העניים", כיוון שמעשיו מלמדים, כביכול, שלא העוני גורם לביטול תורה, אלא סדר עדיפויות (שגוי): מי שאינו לומד, עושה זאת מבחירה אישית, ועל כן מחויב בעונש.
 
רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים – 
העשיר יכול לטעון שלא למד תורה, כיוון ש"עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי", ולכן "אומרים לו: כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר?!" בסיפור שמביא התלמוד מודגשת מחויבותו של ר' אלעזר ללימוד תורה, גם במחיר הזנחת חובותיו כלפי נכסיו. 
 
הסיפור הקודם על כותנתו היקרה של ר' אלעזר והסיפור התלמודי המופיע ברצף הנדון אינם מתיישבים בקלות זה עם זה: האם היה כוהן המפגין את עושרו או תלמיד חכם הנודד "מעיר לעיר וממדינה למדינה" במסע לחיפוש תורה? בכל מקרה, מסקנת התלמוד היא שגם עושר אינו בבחינת תירוץ ראוי להתחמקות מלימוד: אם ר' אלעזר יכול – כל אחד צריך.
 
יוסף מחייב את הרשעים – 
הרשע יכול לכאורה לטעון: "גאה הייתי וטרוד ביצרי" (כך בכתבי היד), וכלפיו מטיחים: "כלום טרוד ביצרך היית יותר מיוסף?!" (כך בכתה"י). בהקשר הנוכחי, "רשעות" משמעה כניעה ליצר המין, הקשורה באופן כלשהו לגאווה.
 
התלמוד מספר: "בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים (ראו: בראשית לט, 10); בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית, בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית; אמרה לו: הִשמע לי! אמר לה: לאו". 
 
החלפת הבגדים של אשת פוטיפר מוצגת כחלק מאסטרטגיית הפיתוי שלה. בהקשר לסוגיה הכללית, דומני שיש לעניין זה חשיבות מיוחדת: הכוהנים, המחליפים לבושם פעמיים ביום, מוקבלים כאן במידת מה לאשת פוטיפר – כמוה הם מפגינים בהחלפה זו את מעמדם הכלכלי והחברתי; כמוה הם משתמשים בלבוש כדי להציג את כוחם, את סמכותם ואת מרותם. " מוכנותו של הלל להקריב את חייו למען לימוד התורה אינה מותירה פתח לעניים שבכל דור להשתמש בעניותם כתירוץ להתחמקות מעיסוק בתורה. 'הלל מחייב את העניים' כיוון שמעשיו מלמדים, כביכול, שלא העוני גורם לביטול תורה, אלא סדר עדיפויות (שגוי) "
 
מדרש המתייחס לפסוק חידתי מברכת יעקב ליוסף מתאר את עמידתו של יוסף בפיתוי: "וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ (בראשית מט, 24) – ... ששבה קשתו (בבראשית רבה: "קשיוּתוֹ") לאיתנו; וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו (שם) – נעץ ידיו בקרקע ויצאה שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו" (בבלי, סוטה לו ע,ב; ב"ר פז, ז). גם כשעוצמת היצר גדולה מאוד, טוען המדרש, והגוף "מחויב" להיכנע לה, עדיין יש בכוח נפשו (ושכלו...) של אדם לשלוט בעצמו ולהפנות את האדרנלין המיני לכיוון אחר.
 
יוסף, המכונה בפי חכמים "יוסף הצדיק", מובא כאן דווקא כמודל ל"רשע" וכמי שהתמודדותו עם יצרו מוכיחה שהדבר אפשרי, ולפיכך גם מחויב. 
 
בהקשר למצוות לימוד התורה, המאירי מסכם את רצף הסיפורים בלשון מדויקת: "לעולם יהא אדם שוקד על דלתות התורה וחפץ בלמודה, ולא יורה היתר לעצמו להתנצל בהתרשלותו מתוך עושר ורוב עסקים, ולא מתוך עוני וצרכו לבקש טרפו... שמכל מקום, הבחירה בידו והרשות נתונה לו להכניע יצרו ולהחזירו למוטב". 
 
בקשר לסוגיה בכללה וללבוש הכוהנים יש לדברים משמעות נוספת: אסור לעושר להפריע לעבודת הקודש, ובודאי שלא למנוע אותה; אם ביצר המין הדבר אפשרי, הרי שביצר הגאווה והראווה – על אחת כמה וכמה. ניתן לשלוט בו, או לפחות לתעל אותו למקום ראוי ובלתי מזיק.
מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
תגיות: הדף השבועי
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus