לצפות מבעד לאצבעות המליטות על העיניים

רגע אחד ב"שתיקת הארכיון", סרטה המרשים של יעל חרסונסקי, ממחיש את הזוועה יותר מאלף מלים, יותר מאלף תמונות. זה קורה כשניצולת שואה, שצופה בקטעי וידאו שהוסרטו בגטו ורשה, מליטה על עיניה בידה. היא אינה יכולה לשאת את המראות האיומים של גופות אדם גרומות שמושלכות במגלשה אל בור ענק, היפוך גרוטסקי ומצמרר של הר זבל.

זהו רגע עוצמתי לא משום שהיא אינה יכולה לצפות בזה. זה כמעט מובן מאליו - גם הצופה המקרי יתקשה לחזות במראות, לא כל שכן מי שחי את הגיהינום הזה. זהו רגע עוצמתי מפני שכפי שמעידה הניצולה, עכשיו היא כבר יכולה לא לראות את זה. לא לקבל את זה כחלק משגרת חיים, מהשגרה כפי שידעה אותה בגטו. עכשיו היא בן אדם. היא החזירה לעצמה צלם אנוש, ומותר לה להסיט מבט, לעוות פנים, להניח לקרביה להתהפך. כמו אצל אלתרמן: עכשיו כבר מותר לבכות.

הרגע הזה מצדיק לבדו יצירה, אבל "שתיקת הארכיון" הוא סרט עוצמתי שמצדיק את קיומו בכל דקה. הוא מתמקד בסרט שצילמו הנאצים בגטו ורשה במאי 1942, קצת פחות משנה לפני חיסולו וחודשים ספורים לפני תחילת האקציות הגדולות. איזה צורך מילא עבור הנאצים הסרט הזה, שהפקתו מעולם לא הושלמה? הרי הנאצים לא נהגו לתעד בתמונות את המתרחש בגטאות ובמחנות, כפי שגם אפשר להבין מדברי אחת הניצולות, שחשה הקלה יחסית לראות בגטו גרמנים שאינם מחזיקים רובה, אלא מצלמה. ייתכן שהיה זה סרט תעמולה, שנועד להציג את עליבות הגזע היהודי, לרבות השחיתות המוסרית שבו (בהבדלים מעמדיים לכאורה), וגם את הנוחות היחסית של החיים בגטו (לכאורה). ייתכן שהיה זה רהב לשמו. כך או אחרת, ההיסטוריה זכתה בפיסות קטנות של תיעוד, גם אם מניפולטיבי, של אחת מפינותיה האפלות ביותר.

הסרט הנאצי מציג דואליות בעייתית שמקשה על הבנת המניעים להפקתו. לצד קטעים מבוימים, בנוסח "הגטו היהודי – לא מה שחשבתם", ואלמנטים של "רווחה" כמו פרחים ומערכת כלי חרסינה (וכמה עלוב הוא המקום שבו פרח הוא מותרות), נתפסו בעדשת המצלמה הפנים המכוערים של הגטו: העליבות, העוני, הרעב, החולי והמוות. שלדי אדם מהלכים, גופות שרועות על מדרכת הרחוב, קלגסים נאצים נוגשים בהמון היהודי. כמעט מנחם לדעת שגם למניפולציות אמנותיות יש גבול, והוא עובר במקום שבו נהפך אדם לפסולת חסרת ערך.

התמונות סונטות בצלם

"שתיקת הארכיון" הוא עבודת תיעוד על גבי עבודת תיעוד. חרסונסקי מתעדת את עבודת התיעוד הגרמנית (תיעוד ותיעוד לכאורה), אך לא רק אותה. היא מביאה בסרט גם קטעים מיומנו של אדם צ'רניאקוב, ראש היודנראט בגטו שהתאבד לפני סיום המלחמה; מדו"חותיו של הקצין הנאצי היינץ אאוסוולד, שהופקד על הגטו; ומעדויותיהם של תושבי הגטו, מתוך פרויקט התיעוד של עמנואל רינגלבלום. כל אלה מוצגים לצד קריינות דרמטית, כל אחת בשפתה - פולנית, גרמנית ויידיש. לכך מצטרפת קריינות של חרסונסקי עצמה, בעברית. יחד נוצר מארג קולות שמביט על השואה מכיוונים שונים ומזמנים שונים.

מתוך הקולות השונים עולים ההבדלים בין המתעדים. המניפולציה האלימה של יוצרי הסרט הגרמנים; הקורקטיות המחרידה של הקצין הנאצי; ייסורי הנפש של ראש היודנראט; וייסורי הגוף והנפש של אנשי הגטו. יש המתעד מטעמי פרופגנדה, יש הממסמך הכל למען הסדר הטוב, ויש המתעד מטעמיו התראפיוטיים, או ההיסטוריוגרפיים.

על אלה נוצקת שכבת התיעוד השנייה, המודרנית: חרסונסקי המלווה את הסרט בקולה ומספקת ביאורים, תיעוד הניצולים הצופים בחומרי הגלם הנאצים, ועדותו של אחד מצלמי הסרט, וילי ויסט. לכאורה, בתיעוד הניצולים היה טעם לפגם, אך לא כך הוא. השימוש בהם אינו נצלני, גם אם התגובות הרגשיות של הצופה לתגובות הרגשיות שלהם צפויות וברורות. בתוך עבודת התיעוד הפנימית הזו, הם מספקים את ההקשר, את העדות בגוף ראשון למעשים המגונים במציאות, ואת המענה האנושי לסרט התעודה הנאצי.

לעדותו של ויסט יש חשיבות גדולה. בדמותו הוא מגלם את האזרח הגרמני הקלאסי של מלחמת העולם השנייה, זה שלא ידע או שמילא פקודות. צלם שחזה מבעד לעדשה באם אחוזת טירוף, במתים המהלכים, בגופות מושלכות לבור כעצים למדורה, לא יכול עוד לטעון שלא ידע. ויסט אכן בחר בטיעון שרק מילא פקודות. הוא זוכה ליחס מקל לכאורה, אבל התמונות של חרסונסקי הן אלה שסונטות בו. שלא כמו הניצולה המליטה את פניה, לא עמדה לו הזכות להביט מנגד מבלי להתחלחל.

כל סרט שנעשה על השואה הוא חשוב, אך "שתיקת הארכיון" הוא מהחשובים והמשמעותיים שבהם. לצד המבט הישיר בדימויים הקשים של השואה, הוא מציע לנו את המבט עליהם בראי הצופים בהם - בפניהם למודי הסבל של הניצולים. זו עבודה קולנועית מרתקת מכל בחינה - מקצועית, אקדמית, רגשית. קיומו הוא כאקדח עשן במאבק נגד הכחשת השואה, וככזה הוא אקדח עשן אפקטיבי במיוחד, שעוסק באופן ישיר בפן מסוים של הכחשת השואה (ואולי הצדקתה) בזמן אמת, מעשה ידי הגרמנים. הוא מזכיר שדימויי השואה הם מזעזעים - ולמען ההיסטוריה, טוב שהם מזעזעים. שמותר גם להיחרד מהם, להציץ בהם מבין האצבעות המליטות על העיניים. לספוג את מלוא עוצמתם.