עת לבכות

"במקביל למעיין הדמעות שיבש, חל גם תהליך של שחיקה רגשית. קהות חושים כזו, שאומנם מרגישים בה פחות את הצער והכאב, אך גם שיאי שמחה אינם תדירים בה. לא עת לבכות וגם לא עת לשחוק - רק אפור." יפעת ארליך על הדמעות המתעתעות בעצב ובשמחה. לכל זמן

כשמלחמת לבנון השנייה הסתיימה, ויכולתי סוף סוף להרפות קצת מן הדאגה לאיש ששב הביתה בשלום, אמא התקשרה. היא ביקשה שנקפוץ אליהם כי היא צריכה לספר משהו. זה הריח רע. התייצבנו, מתיישבים על ספות האפרסק, ואמא מולנו מדברת ביובש, בלי דמעות, מעדכנת בפרטים. אבא חולה.

 

כשאומרים חולה, חולה סתם, חולה עירום כזה, חולה נקודה, מתכוונים לסרטן. שמונה שבועות חלפו ובסוכות, אחרי שעברנו 'ימים נוראים' נוראים, אבא מת כשהוא בן 52.

 


הוא הספיק הרבה בחייו. העמיד תלמידים הרבה והוציא לאור למעלה משלושים ספרים. תלמיד חכם חרוץ וזריז שבטלה או נופש היו זרים לאג'נדה שלו. מסוג האנשים שקמים לפנות בוקר כדי ללמוד תורה, וכשהם נחים בצהריים הם מכוונים את השעון המעורר שיצלצל בעוד 12 דקות בדיוק.

 

הוא הספיק גם לרקוד בארבע חתונות של ילדיו, אותם דאג לחתן צעירים, וגם לחבוק עשרה נכדים. אנחנו נותרנו עם אח צעיר אחד שעוד לא הקים בית, עם אמא בודדה, ועם ההורים שלו, ניצולי שואה שעולמם חרב עליהם. מעיין הדמעות שתמיד היה לי ידיד, אבל אף פעם לא ידעתי עד כמה, נפתח. זה התחיל עוד קודם, בימי התפילה, כשעוד תלינו תקוות כי יש סיכוי למרפא. ישבתי ליד אבא המנסה להתאושש מהניתוח, במחלקת כירורגיה בתל השומר, וכמו מעצמן, עם הדמעות, גם זרמו התפילות, ושיר נכתב לו:

 

זונדא

 

וסטומה

 

וקטטר

 

ורוח אלוהים מרחפת

 

פני תהום

 

החיים

 

והמוות

 

אל נא רפא נא לו

 

נא רפא נא

 

רפא נא

 

נא.

 

וחודש אחר כך קיבלתי תשובה:

 

אל נא רפא נא

 

                 לא.

 

מבית האבל שבתי אל ביתי השלם, אל אישי, אל ילדיי שעטפו אותי בצחוקם ובשמחתם, שניגבו את דמעותיי בידיהם הקטנות. וחזרתי אל קצב החיים המסחרר, מנסה לחקות את דמותו של אבא – להספיק עוד ועוד ולדחוס כמה שיותר, כי מי יודע מה ילד יום. רק בת שלושים אבל עם תובנה עמוקה, שחלילה זה עלול להיות כבר יותר מהחצי הצפוי לי. ושלא כמו אבי, שידע להיות יעיל אך גם קשוב ורגיש, משהו בי התחספס. ברכתה של השיגרה התובעת את שלה ומכריחה את האדם לאסוף את עצמו ולהתנער מן האבל, ידועה. אבל אצלי במקביל למעיין הדמעות שיבש בחלוף שנתיים, חל גם תהליך של שחיקה רגשית. קהות חושים כזו, שאומנם מרגישים בה הרבה פחות את הצער והכאב, אך גם שיאי שמחה אינם תדירים בה. לא עת לבכות וגם לא עת לשחוק. רק אפור.
 

 
 

ואולי דווקא בגלל האפור הזה, הבכי תוקף אותי כמעט רק ברגעי השמחה, כמו למשל בחתונה האחרונה של קרובת משפחה. אז שמחתי באמת. רקדתי עם כל הנשמה, שפרפרה עם כל קפיצה. וכשצינורות הרגש מתנקים מהחלודה שסתמה אותם, גם רגשות אחרים מתעוררים, ופתאום יצאו הדמעות, מוחקות את האיפור שכיסה את עיניי, את האפור שכיסה את חיי, וצוחקות על שמחתי.

 

תמונת אבי שהיה נוח לי כל כך להדחיק אותה ביום יום, שוב הביטה בי. המחשבה שלא נזכה יותר לראותו רוקד בשמחותינו, חנקה. מי ילווה את אחי הצעיר אל חופתו, איזו שמחה מצפה לנו, איך נוכל להיענות לתביעה – עת לשחוק?

 

אבי השתית את חייו על עולם ההלכה. הכל מדוד. יש טמא ויש טהור, יש מותר ויש אסור. לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. הסתלקותו הותירה מערבולת. התהפכו היוצרות, סדרי עולם השתנו, הורים זקנים קוברים בן צעיר. 

 

ומאז העיתים התבלבלו – שחוק ובכי אוחזים זה בזה ואינם מרפים.  

יפעת ארליך
לעילוי נשמת אבי מורי הרב שמואל אליקים קדר ז"ל

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי