המשפט "אין משהו ששווה למות למענו" נשמע יותר ויותר בשיח הישראלי, אך עד לפני שנים לא רבות דווקא האמירה הטרומפלדורית המפורסמת "טוב למות בעד ארצנו" שימשה אבן יסוד לחינוכם של מאות אלפי בני נוער וחיילים. מה השתנה מאז ימי תל חי ועד לביטוי "טוב למות בעד עצמנו", שטבע אביב גפן? מה קרה בדרך? האם אכן אין עוד דבר ששווה למות למענו מלבד עצמנו?
מגמת חוסר הנכונות למסור את הנפש עבור אידיאולוגיה בקרב אזרחי העולם המערבי (ואזרחי ישראל בתוכם) נובעת, לדעתי, מכמה גורמים. הראשון והעיקרי שבהם הוא הפוסט-מודרניזם. גישה זו, הדוגלת בריבוי נרטיבים שביכולתם לבאר כל מהלך ואירוע היסטוריים, מוציאה את העוקץ מהחינוך להקרבה לטובת הכל: אם גם אני וגם הצד שכנגד צודקים באותה מידה, מדוע עלי להסתכן עבור עקרונות כלשהם?
הגורם השני הוא הגישה ההומניסטית. גישה זו מציבה את האדם במרכז, ובשל כך רבים מאיתנו, ובמיוחד אלה המגדירים עצמם חילונים, רואים את עצמם כהומניסטים. מטבע הדברים, מי שמציב את האדם במרכז ידחק את האידיאולוגיה הלאומית לסוף סדר העדיפויות ויימנע מלקחת חלק בפעילות שעלולה לגרום להריגת האחר, כי היא נוגדת את ערכי ההומניזם.
הגורם השלישי הוא עיקרון המימוש העצמי. אני רואה קשר הדוק בין גישות הומניסטיות לבין שימת הדגש על שאיפתו של האינדיבידואל לממש את עצמו. בחברה המערבית בעת החדשה ערך המימוש העצמי גובר יותר ויותר על האינטרס הכללי של החברה או המדינה. הדברים הגיעו לידי כך שחלק מהחברות המערביות אינן מוכנות עוד להתחשב באינטרס הכללי כאשר הוא מתנגש באינטרס האישי או גורם סבל לפרט. כך למשל העדיפה ממשלת ישראל לשחרר רוצחים חיים עבור גופות חייליה, ושרים רבים הצביעו בעד העסקה משום שהבינו כי הציבור הישראלי אינו מוכן עוד לשלם מחירים פרטיים לטובת הכלל.
 |
| צילום: פלאש 90 |
הפילוסוף הלוחם
כיום הקרבה למען הכלל נתפסת כפשיזם, כלומר כהעמדת טובת המדינה מעל לטובת אזרחיה. ניתן לומר על דרך ההפשטה כי הדמוקרטיות מעצימות את זכויות הפרט עד כדי סיכון עצמן. לא תמיד כך היו פני הדברים: דווקא באתונה העתיקה, ערש הדמוקרטיה, נוכל למצוא תופעות חברתיות הפוכות לגמרי.
לפני כ-2,500 שנה התרחש קרב ימי אכזרי ליד האי סלאמיס, שבו הדמוקרטיות היווניות נלחמו על נפשן נגד העריצות הפרסית. מקור היסטורי חשוב לאירוע זה הוא הטרגדיה "פרסים" של אייסכילוֹס, שהשתתף בו כלוחם מן המניין. הטרגדיה נחשבה לאמנות הנעלה מכל ביוון הקלאסית, ואייסכילוס היה מבכירי הטרגיקונים, ובכל זאת, למרות היותו יוצר שדאג לממש את עצמו בתחומו, הוא לקח חלק בקרב סלאמיס וכנראה שגם בקרב מרתון הידוע. אייסכילוס, איש הרוח המפורסם, היה נכון למות בשורות הקולקטיב בעד מדינתו, והוא לא היה יוצא דופן - בעניין זה לא נבדלו אמנים והוגים מכלל הציבור הפטריוטי. אפילו סוקרטס, הפילוסוף הביקורתי כלפי ראשי מדינתו וכלפי החברה שבה חי, הצטיין בקרב מול חיילי ספרטה.
מעבר לממד הזמן, מה מבדיל בין הלך הרוח של אזרחי אתונה הקלאסית לגישה האינדיבידואלית המתגבשת כיום בתרבויות המערב? בטוחני כי היסטוריונים וסוציולוגים עמדו ועומדים על הבדלים משמעותיים רבים בין העבר וההווה, הבדלים שעשויים לפרנס מאמרים רבים וספרים עבי כרס, אך אני סבור כי המניע המרכזי בגישת ההקרבה של אייסכילוס וסוקרטס פשוט בתכלית. לעניות דעתי, כלל אין מדובר כאן בפטריוטיות או בכל נימוק אידיאולוגי אחר, אלא בהכרה הפשוטה שרק נכונותו של הפרט לסכן את עצמו לטובת הכלל תוכל לאפשר לו להמשיך לפעול וליצור כאינדיבידואל. במילים אחרות, מדובר בעניין תועלתני גרידא: הפרט מוכן להסתכן במוות עבור הקולקטיב משום שזו הדרך היחידה הנותנת לו סיכוי לממש את עצמו כפרט. מתברר, בסופו של דבר, שלמות בעד ארצנו משמע גם למות בעד עצמנו.
אסף וול הוא אגנוסטיקן
