"אישה שדרך הביטוי שלה היא דיבור יכולה לעלות על במה ולדבר. אני, כאישה ששרה, צריכה לוותר"

רצף מקרים שבהם סירבו חיילים דתיים להאזין לשירת נשים בהופעות של להקות צבאיות העלה לפני כארבע שנים את הסוגיה ההלכתית הזאת לכותרות הראשיות בעיתונים. לרגע נדמה היה שמדובר בנושא הבוער ביותר בסדר היום הצבאי: מפקד בה"ד 1 הדיח את החיילים מקורס הקצינים, ואילו הרב אליעזר מלמד, ראש ישיבת הר ברכה וממובילי הקו החרדי-לאומי בציבור הדתי, קרא לעצור בתגובה את גיוס בני ישיבות ההסדר עד שיימצא פתרון. אליקים לבנון, רב השומרון וראש ישיבת ההסדר באלון מורה, הגדיל לעשות והצהיר כי ינחה את תלמידיו לנטוש אירועים שבהם שרות נשים "גם אם בשל כך יועמדו מול כיתת יורים" – משל היתה זו אחת ממצוות "ייהרג ובל יעבור". עד כדי כך.

 

מקור ההלכה האוסרת על שמיעת אישה שרה מצוי באמירה התלמודית של האמורא שמואל, שגרס כי "קול באישה ערווה". לתפיסתו, הממד הארוטי שבקול הנשי הופך את הסיטואציה לבעייתית מטעמי צניעות מבחינת הגבר השומע. "אף שיש צדדים מסוימים שעל פיהם ניתן להקל" אומר הרב מלמד, "דעת רובם המכריע של הפוסקים היא שאסור לאיש לשמוע שירת אישה בהופעה חיה. אמנם לגבי שמיעה דרך מכשירים אלקטרוניים, הרוצה להקל רשאי, כיוון שלדעת רבים איסור חכמים לא חל על שמיעת הקלטה".

 

ד"ר חנה פנחסי, חוקרת ומנהלת בית הספר להוראת תרבות ישראל במכון הרטמן בירושלים, דווקא זוכרת ימים אחרים בחברה הדתית. "בתור ילדה דתייה, לא הייתי מודעת בכלל לעניין הזה של 'קול אישה'", היא מספרת, "זה לא היה 'נושא' במחנות של בני עקיבא, ששרנו בהם מעורב, בנים-בנות. ההקפדה היתרה על שירת נשים היא חידוש של השנים האחרונות, כחלק מה"התחרדלות" (הקצנה דתית לעבר תפיסות חרדיות) שעוברת על חלקים במגזר הדתי, שבמקרים רבים פשוט מגיבה למתירנות העכשווית הקיצונית בדרכה של התרבות המערבית".

 

בסוף החודש הקרוב יתקיים בבית אבי חי בירושלים ערב מוזיקלי שכותרתו "שירת הים", ובו יציגו את יצירותיהם שלושה הרכבים נשיים של תלמידות בית הספר הדתי למוזיקה מזמור. אמן הג'אז דניאל זמיר, שמשמש גם המנהל האקדמי של "מזמור", יערוך וינחה את הערב, שנוצר לקראת פרשת "בשלח" ושבת שירה.

 

כצפוי, שאלת "קול באישה" עולה במלוא עוזה בבית ספר דתי למוזיקה שמצהיר על עצמו כנאמן לרוח  ההלכה. "יש במזמור אמירה מוצהרת לגבי הסוגיה של שירת נשים", מסבירה המוזיקאית מוריה מעטוף-שילה, המופיעה בערב "שירת הים", "לבית הספר יש רב שהוא פוסק הלכה, הרב מרדכי ורדי (שהוא גם רב בית הספר לקולנוע מעלה וראש מגמת תסריטאות ומורה בבית הספר פרדס לאמנות). באופן עקרוני, הלימודים משותפים לגברים ולנשים, למעט קורסים הנוגעים בשאלה של 'קול באישה', כמו למשל שיעורים בשירת סולו, שמתקיימים בנפרד. בנוגע להופעות, אישה במזמור לא תשיר סולו מול גברים, ואם יש הרכב שיש בו אישה סולנית, הוא יופיע מול נשים בלבד. אבל יש הרכבים אינסטרומנטליים משותפים".

 

הוויתור החד סטרי

 

מעטוף-שילה, בוגרת המחזור הראשון של מזמור, משתתפת בשניים מתוך שלושת המופעים בערב, ואת אחד מהם היא אף מובילה כסולנית, בליווי שבעה מוזיקאים נוספים. "הפרויקט כולל מוזיקה חדשה, שאת חלקה אני הלחנתי", היא מספרת, "המוזיקה שואבת השראה ממקורות מוזיקליים תימניים, ישראליים ואפרו-קובניים. אני שרה ומנגנת בכלי הקשה, שזאת ההתמחות שלי, למרות שהתחלתי את מזמור בהתמחות כפסנתרנית. אני אמנם כותבת גם טקסטים משלי, אבל בפרויקט הזה רוב הטקסטים הם של רבי שלום שבזי, ויש גם כמה לחנים לשירי משוררים".

 

מלבד הפרויקט שלך, את משתתפת גם במופע "מולד הלבנה", כחלק מאנסמבל פעימה. ספרי לנו עליו מעט.

"'מולד הלבנה' הוא מופע שמגלם את המהות הנשית, מהות שמתגלמת במפגש הנשי היומיומי עם החיים. למעשה, מדובר בסיפור חייה של האישה שיולדת ומצמיחה חיים מתוכה. כל המוזיקה נכתבה בפרויקט הזה סביב רעיון. חשוב לציין שבערב נעלה רק חלק מהמופע המלא. בניגוד לפרויקט שלי, ב'מולד הלבנה' יש רק נשים על הבמה, והוא מופע שמכוון לנשים. אני חושבת שבהופעה מול נשים בלבד יש כוח אחר, בטח מופע מהסוג הזה, שעוסק בנשיות".

 

לעומת זאת, המופע בבית אבי חי יהיה פתוח לגברים ולנשים כאחד. זה מפריע לך?

"אני היום מופיעה מול קהל מעורב, אבל זה היה תהליך ארוך ומורכב. גדלתי בתוך מציאות שלא אפשרה את זה, בחברה שלא ראתה שירת נשים כדבר מקובל. היה לי מתח פנימי בעניין הזה, ולא מצאתי תשובה שתספק אותי. הרגשתי שיש לי אמירה, דברים שאני רוצה להגיד, והשפה שבה אני משתמשת כדי לדבר היא מוזיקה. קשה לי שאישה שדרך הביטוי שלה הוא דיבור יכולה לעלות ולדבר, ואין שום בעיה, ומצד שני אני, כאישה ששרה, צריכה לוותר.

 

"הפעם הראשונה שבה ביצעתי שיר סולו מול קהל מעורב לא הותירה בי רושם גדול או זעזוע מהצד הדתי. מבחינתי, שירה היא מתנה שאני רוצה לתת; היא אמירה שלא תלויה במי האדם שיושב מולי בקהל. כבר קודם לכן הייתי זמרת ליווי של מיקה קרני, יחד עם שתי זמרות אחרות – זה אמנם לא היה סולו שירה שלי, אבל האווירה היתה דומה".

מוריה מעטוף - רק זה שאהב

את מרגישה שהיום הסוגיה הזאת "פתורה" אצלך?

"לא, יש לי עדיין קונפליקט. אני לא יכולה להגיד שהגעתי להבנה ברורה בנושא של שירת נשים; פשוט הגעתי למקום שלי, שאומר שככה מתאים וטוב לי. אני מרגישה שיש עניין אמיתי בטענה שכנגד, אבל אני, אישית, לא הצלחתי לברר אותה, ולכן אני שמה אותו כרגע בצד. יוצא לא פעם שבנות מתייעצות איתי בנושא, ואני משתדלת לשמור על זהירות רבה; לא לתת אמירה גורפת. בעיניי, יש בהחלטה הזאת אובדן מסוים של תמימות, וברגע ששרתי, הייתי באובדן הזה, והחרטה היא כואבת גם כן. לכן אני מקווה שמי שמגיעה לצומת כזה תעשה בירור עמוק עם עצמה ותבדוק מה נכון לה באופן אישי".

 

השד המטאפורי

 

המקום הלא פתור של מוריה מעטוף-שילה הוא ברירת המחדל של זמרות דתיות רבות. בהכללה גסה, אפשר לומר שרבות מהן מופיעות היום בפורומים סגורים לנשים בלבד – מי מתוך בחירה ומי מתוך אילוץ. אחת הנשים הדתית הראשונות שפרצו את הדרך לשירה נשית-דתית מול קהל מעורב היא נשמה קרליבך, בתו של הרב שלמה קרליבך, גדול הזמרים החסידיים במאה הקודמת.

 

קרליבך הופיעה עם אביה בשנותיו האחרונות, ואחרי מותו, החליטה להמשיך את דרכו ולשיר את שיריו. במקום לבטל את ההופעות שנקבעו לו, היא עלתה לבמה במקומו. התגובות למהלך לא היו פשוטות. בחלוף השנים היא הספיקה להוציא שבעה אלבומים, וגם לעזוב את היהדות האורתודוקסית לטובת הרפורמית, בין היתר בשל סוגיית שירת הנשים.

 

זמרות אחרות שנעות בין מרחב נשי סגור למרחב מעורב הן מוזיקאית חוזרות בתשובה, כמו אתי אנקרי ודין-דין אביב. "אתי אנקרי היא דוגמה מעניינת מאוד", אומרת ד"ר פנחסי, "יש בשירים מהתקופה הקדם-דתית שלה אמירות מאוד חריפות והתעסקות בנושאים כמו עוני ונשיות, שבאו יחד עם מוזיקה מאתגרת שהלמה את המילים ואת התוכן. כשאנקרי נהיתה דתייה, היא בחרה לשיר שירי קודש שכתבו אחרים. זה בולט כמובן באלבום 'משירי רבי יהודה הלוי'. בניגוד לעבר, המוזיקה באלבום הזה מאוד הרמונית, הרבה פחות נועזת, ואחרת. אבל, באופן מדהים, וכנראה בעל כורחה של אנקרי, שלא התכוונה לזה, היא יצרה אלבום פמיניסטי ונועז שמשמיע את הקול הדתי של הנשיות".

 

 

לגלם את המהות הנשית. אנסמבל "פעימה"

 

 

באיזה מובן הוא אלבום נועז?

"למשל כשהיא שירה את המילים של ריה"ל, "יְדִידִי הֲשָׁכַחְתָּ חֲנוֹתְךָ בְּבֵין שָׁדַי", השַד המטאפורי של הגבר הכותב מקבל משמעות חדשה. אנקרי אולי תתקשה לקבל את הדברים, אבל כשהיא אומרת את המילים, בגלל שהיא אישה, המטאפורה קמה לתחייה, ואפשר ממש לראות את התמונה הזאת של הידיד שחונה בין השדיים של האהובה. המרחק של העולם הגברי שכבר שחק את המטאפורה נעלם, ומשהו מתרחש. הרי אנחנו רגילים לשמוע את מילות האהבה בשירי הקודש כאלגוריה; כדימויים לקב"ה ולעם ישראל. משל ונמשל. בביצוע שלה, אנקרי מחזירה את התשוקה והאינטימיות למילים.

 

"צריך לזכור שמי שמבצע את השיר מייצר את הפרשנות לטקסט. זכורה לי דוגמה של מתמודדת ערבייה ששרה בתוכנית ריאליטי את 'הדרך אל הכפר' של רבקה זהר, ופתאום, בביצוע שלה, קיבל השיר משמעות חתרנית ולא נוחה אבל חדשה לגמרי. כך במקרה של אנקרי. מפיה נשמעות המילים אחרת מאשר אילו היו נשמעות מפיו של זמר, ולכן, כשנאסר על נשים לשיר, מדובר באובדן של קול ושל מרחבי פרשנות עצומים, שפשוט נעלמים.

 

"השאלה למי יש קול היא שאלה קריטית, והיא נכונה בכל העולמות. זה לא שהעולם הדתי 'פרימיטיבי' והחילוני 'נאור'. אני מנחה קבוצות כבר הרבה שנים, ותמיד, בכל מגזר ובכל פורום, גם אם רוב הקהל נשי, הגברים יהיו אלו שידברו יותר. לכל מרחב חברתי יש את הדרך שלו לעשות שינויים. כאדם דתי, אני מאמינה שהקב"ה נטע בנו חלק אלוה ממעל – וחובה עלינו לתת לו ביטוי ומקום בעולם. קול של נשים, כולל שירתן, הוא חלק מזה, ואסור שיושתק".

 

שאלה אינדיבידואלית

 

מול הרב מלמד, שמציג בפסיקתו את העמדה ההלכתית האוסרת חד משמעית על שירת הנשים, עומד הרב דוד ביגמן, ראש ישיבת מעלה גלבוע, שנחשב למייצג של עמדת הקצה הנגדית בסוגיה בתוך העולם הדתי-אורתודוקסי. בתשובה הלכתית מפורטת, פסק הרב ביגמן שמותר לשמוע קול אישה בהופעה אם מדובר ב"הקשבה תמימה" ולא מינית, ומונה חמישה קריטריונים לבדיקת ההיתר: הקשר ההופעה, האווירה בהופעה, המילים של השיר, הסגנון המוזיקלי, הלבוש ושפת הגוף.

 

"שאלת שירת נשים עלתה אצלי עוד כשלמדתי אצל הרב סולובייצ'יק בארצות הברית", מספר הרב ביגמן, "ומאז שבה ועולה בכל פעם מחדש. לא תמיד ידעתי לנסח תשובה ברורה, ולפעמים היו לי דווקא מחשבות להחמיר. נשאלתי פעמים רבות איך לנהוג בסיטואציה כזאת, בעיקר בידי תלמידים שנהגו לשמוע שירת זמרות וגילו את הבעייתיות ההלכתית רק כאשר נכנסו לעולם הישיבות".

 

היה מקרה ספציפי ששימש רקע לפסיקה?

"הנוהג בבית הספר של הקיבוצים הדתיים היה שתלמידות ישירו שירת סולו בטקסים של בית הספר והקיבוץ. אבל באחת השנים עלתה זעקה סביב שירה של תלמידות בטקסי יום השואה ויום הזיכרון. הזעקה הזאת פגעה מאוד בבנות השרות, וגם היתה כאן שבירה של המנהג שהיה קיים זה שנים בקיבוץ הדתי. בעקבות כך, עלה הצורך להגן על העניין ולעגנו בפסיקה הלכתית קלאסית. ואכן, כמו במקרים דומים, כשנכנסתי לעובי הקורה של הפוסקים, גיליתי שהנושא מורכב מאוד, הרבה יותר ממה שמציגים. יש כאן בעיקר שאלה של ההקשר של השירה ושל המטרה שלה".

 

מה היו התגובות לפסק?

"האמת היא שהופתעתי לטובה. התגובות היו ענייניות רוב הזמן, מכובדות. אפילו הרב מלמד אמר שהתשובה רצינית מבחינה הלכתית, אלא שהוא לא מסכים עמה. היו כאלה שאמרו שהייתי צריך להיות תקיף יותר לקולא, וגם רבנים שהסכימו איתי באופן עקרוני, אבל חששו מהמקום שאליו ההיתר הזה יכול להתגלגל; שאי אפשר לסמוך על הציבור. אמרו לי 'פתחת פתח, ותלמידים יכולים להתבלבל'.

 

"אני חושב שיש כאן שאלה של מדיניות: כשאני ניגש לכתוב את התשובה ההלכתית, אני כותב אותה בצורה שקופה - רנטגן של מה שעבר עליי תוך כדי לימוד. הסוגיה הזאת, בסופו של דבר, היא מאוד אינדיבידואלית וסובייקטיבית: כל אחד על פי אמות המידה שלו. יש מי שימצא זמרת אחת כמינית ואחרת כלא. לכל מקרה יש מקרה הפוך. אבל אם ההקשר הוא סביר, לא צריך לאסור על אישה לשיר בצורה תמימה, ואם יש מישהו שמבין את השירה התמימה שלה בצורה אחרת – לא מדובר באחריות שלה".

 

האירוע "שירת הים" ייערך בבית אבי חי ביום רביעי, 28 בינואר (ח' בשבט) בשעה 20:30

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

Model.Data.ShopItem : 0 6