תאמין שיכולים לתקן
תאמין שיכולים לתקן
social
facebook whatsup email tweeter
6.10.08
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
מה בין מערכת גירושין כואבת ליחסי ישראל ואלוהים? סיום מסכת גיטין עורר ברבה תמר דובדבני תובנות חדשות על המסכת כולה, וגם נחמה אמיתית ותקווה. הדף השבועי סוגר מסכת ופותח חדשה

 לוגו הדף השבועי
לא"ב, בחברוּת.
"כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח" (מלאכי ב, טז) - ר' יהודה אומר: אם שנאתה שלח, ר' יוחנן אומר: שנאוי המשלח. ולא פליגי: הא בזוג ראשון, הא בזוג שני; דאמר ר' אלעזר: כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר: "וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבַּח ה' בְּכִי וַאֲנָקָה מֵאֵין עוֹד פְּנוֹת אֶל הַמִּנְחָה וְלָקַחַת רָצוֹן מִיֶּדְכֶם. וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי ה' הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ"
(גטין צ ע"ב)

תרגום:
"כי שנא שלח"– ר' יהודה אומר (פירוש הפסוק הוא): אם אתה שונא (את אשתך) שלח (אותה בגט). ר' יוחנן אומר (פירוש הפסוק הוא): שנוא (על ידי אלהים, הבעל) המשלח. ולא חלוקים (ר' יהודה ור' יוחנן ביניהם): זה (ר' יוחנן מדבר) בנישואים ראשונים, וזה (ר' יהודה מדבר) בנישואים שניים. שאמר ר' אלעזר: כל המגרש את אשתו הראשונה אפילו המזבח (שבמקדש) מוריד עליו דמעות, שנאמר: "וזאת שנית תעשו ---" (מלאכי ב, יג-יד)

הקשר:
פיסקה זו מסיימת את מסכת גטין. היא מובאת במסגרת הדיון על המשנה האחרונה במסכת גטין, שבה מחלוקת לגבי הסיבות הראויות לגירושין: "בית שמאי אומרים: לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה, שנאמר 'כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר' (דברים כד, א), ובית הלל אומרים: אפילו הקדיחה תבשילו, שנאמר 'כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר'. רבי עקיבא אומר: אפילו מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר 'וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו' (שם)".

דיון:
עורכי התלמוד מסיימים בדרך כלל את המסכתות בפיסקאות שיש בהן רוח אופטימית המדגישה את שמחת הלימוד או את התקוה לגאולה. לכאורה נדמה כי פיסקה זו, המסיימת את מסכת גטין, יוצאת דופן: היא מסתיימת בפסוקי תוכחה, כאב ובכי. הפיסקה מעלה בי תהיות על הצדדים השונים של התקוה והאופטימיות, ועל היחס של חז"ל ושלנו לגירושין. הפסוקים הנידונים כאן מעלים מחשבות על הקשרים שבין אדם ואלהים ועל היחסים האמורים להירקם ביניהם. כל אלה מתחברים אצלי ליום הכיפורים שחל השבוע.

 צילום: פלאש 90

ר' יהודה אומר: אם שנאתה שלח, ר' יוחנן אומר: שנאוי המשלח – את הפסוק ממלאכי מפרשים שני החכמים באופן מנוגד לכאורה. ר' יהודה טוען שיש כאן ציווי אלהי על האיש השונא את אשתו לגרש אותה, כך שמתן הגט הוא מצוה במקרה של שנאה בין בני הזוג, והמשך הנישואין במקרה כזה הוא עבירה. ר' יוחנן לעומת זאת טוען שהפסוק מביע כעס על האיש המגרש את אשתו, ומכנה אותו "שנוא". נראה לי שלפי עמדה זו גם אם גירושין אינם עבירה, הם נתפסים כמעשה רע כלפי אלהים. ניתן לפרש את דברי שני החכמים כמשלימים זה את זה ולאו דוקא סותרים: ייתכן שגם אם מותר לאדם לגרש את אשתו, ואולי  - במקרים מסוימים – זו אפילו מצוה, עדיין מעשה זה יהיה שנוא על ידי אלהים. יכול אדם לעשות את המעשה המתאים לזמנו ולהקשרו, ובכל זאת יהיה מעשה זה רע ושגוי מעיקרו.

ולא פליגי – קביעת התלמוד כי שני החכמים אינם חולקים, והניסיון למצוא פירוש שיאפשר לדעותיהם קיום בצוותא, אינם יוצאי דופן, וזהו הליך למדני נפוץ בתלמוד. כאן אני חשה ש"המתודה היא המסר" ושיטת הלימוד (הניסיון להרמוניזציה בין פרשנויות סותרות) קשורה ישירות לנושא הנלמד. יכול להשתמע ממנה שגם במקרה של מה שנדמה כמחלוקת או כסתירה מהותית, יש אפשרות לחיים משותפים. שיטת הלימוד מנסה אולי לשכנע שאין צורך להתגרש בכל מקרה של אי הסכמה, ולכאורה סותרת את גישת בית הלל במשנה (שמותר לאיש לגרש את אשתו "אפילו הקדיחה תבשילו").

נדמה לי כי עמדת בית הלל מורכבת יותר: האיש הרוצה לגרש את אשתו בגלל ששרפה את ארוחת הצהרים מעיד על עצמו כי אינו אוהב אותה יותר וכי יחסיהם הגיעו לשיא של שאט נפש ואולי גם לשנאה ממש. גירושין במקרה כזה יכולים להוביל לצמיחה חדשה ויש בהם זרע של תקוה ואופטימיות. סביר בעיניי שגם עורכי התלמוד, המבקשים להדגיש את מרחב ההסכמה על פני נקודות המחלוקת, היו גורסים שגירושין במקרה כזה הם המעשה הנכון. התלמוד כאן גורס כי אין מחלוקת בין ר' יהודה לר' יוחנן כי הם אומרים את דבריהם על שני מקרים שונים (נישואים ראשונים או שניים). כדי לתת טעם לדברי ר' יוחנן מביא התלמוד מדרש של ר' אלעזר על הפסוקים ממלאכי, המקדימים את הפסוק בו פותחת הפיסקה שלנו.

 צילום: פלאש 90

עַל כִּי ה' הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ – הפסוקים הנזכרים כאן לקוחים מן הפרק השני של ספר מלאכי. ברמת הפשט מבטאים הפסוקים  את כעסו של אלהים על אנשי ישראל שלקחו נשים נכריות בנוסף על נשותיהן הישראליות, ובכך טימאו את עצמם וגרמו סבל וכאב לנשותיהם הראשונות. הפסוק מדבר על דמעות הנשים המציפות את המזבח ומכאיבות לאלהים, ור' אלעזר טוען שהמזבח עצמו (כייצוג פיזי של אלהים) בוכה. הידמוּת זו בין אלהים והנשים מעלה פירוש אפשרי נוסף לפסוקים: עם ישראל אשר "בָּעַל בַּת אֵל נֵכָר"  בוגד באלהים ובוחר באלים אחרים על פניו. היחסים בין אלהים ועם ישראל מובעים פעמים רבות במקרא באמצעות המטאפורה של יחסים בין בני זוג, ובדרך כלל במערכת היחסים המטאפורית הזו האיש הוא אלהים והאישה היא העם. הבנה זו מתבקשת בעיקר בגלל יחסי הכוחות המובהקים שבה: לאיש יש את הכוח, הסמכות והבעלות, והאישה אסורה לקיים יחסי מין עם גברים אחרים (ראו למשל ביחזקאל טז ובהושע ב). הפסוקים הנידונים כאן והמדרש של ר' אלעזר הופכים את המטאפורה על פיה: אלהים מדמה את עצמו לאישה הנבגדת; הוא האישה הראשונה שבעלה, ישראל, אינו מסתפק בה ומבקש לו נשים אחרות (או אלהים אחרים) במקומה.

אני מוצאת את ההיפוך הזה מרגש: עולה ממנו שאלהים אינו תמיד בעל הכוח והסמכות כלפי ישראל, וכוחו תלוי גם באהבת ישראל ובמחויבותם אליו. כאשר אלה נעלמים הוא (כאותן נשים ננטשות) נחלש ונאנק בכאב. 

ייתכן וזהו הטעם לפירושו של ר' יוחנן: אלהים שונא את המשלח, המגרש את אשתו, כי הוא מכיר את תחושותיה של האישה מקרוב – גם הוא נעזב, נבגד וגורש על ידי אהובו, ישראל. 

הפיסקה האחרונה של מסכת גטין מזמנת לי התבוננות במסכת כולה בעיניים שונות: אין בה דקדוקי דינים ודיונים על קניין ובעלות, אלא ביטוי לשתי עמדות ערכיות ביחס למהות הגירושין. שתי העמדות האלה, בין אם הן חולקות מהותית או משלימות זו את זו, מאפשרות לי לחשוב על משמעויותיו של מעשה הגירושין: על כאב הפרידה, על שמחת השחרור, על העצב שבכישלון, על התקוה לעתיד טוב יותר.

המשנה האחרונה של מסכת יומא (ח, ט) אומרת: "עבירות שבין אדם למקום - יום הכפורים מכפר; עבירות שבין אדם לחבירו - אין יום הכפורים מכפר עד שירצה [את] חברו". הפיסקה שלנו, המסיימת את מסכת גטין, אינה מפרידה בין שני התחומים: מעשה הגירושין, השייך כביכול לתחום שבין אדם לחברו, נתפס כאן כחלק מן המרחב שבין אדם למקום, משפיע עליו ומושפע ממנו.

סופה של המשנה ביומא הוא מדרש על הביטוי "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה'" (ירמיה יד, ח): "מקוה ישראל ה' - מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל". לפי המשנה ביום הכיפורים מאפשר אלהים לישראל להיטהר ולשוב אליו, כמו האישה הטובלת במקוה לקראת חידוש יחסיה עם אישהּ. יחסי הזוגיות הארציים שלנו נשברים לפעמים ואין עוד דרך להשיבם על כנם, אך ההבנה שהגט הוא הפיתרון אינה הופכת אותו לנעים יותר או שנוא פחות.

אולי נוכל להתנחם בזה שיחסי הזוגיות בין אלהים והאדם, למרות הכישלונות והתבשילים המוקדחים, ניתנים לתיקון בכל שנה מחדש, ביום הכיפורים. 

***
הרבה תמר דבדבני:  נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. מנחה בתכנית העמיתים של "קולות". 

לתגובות: 
editor@bac.org.il

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus