לקראת ראש השנה ישבתי עם קבוצת אנשים ללמוד את תפילת "ונתנה תוקף". אחרי עיון מדוקדק בטקסט, ניכר על פניו של אחד האנשים מבע של אכזבה. "כבר שנים אני שומע את הפיוט ברדיו... ותמיד קלטתי רק חלק מהמילים. מאז ילדותי הייתי בטוח שהטקסט מדבר על גדולתו ואחריותו של האדם, 'ובו תינשא מלכותך... ותשב עליו באמת..', והנה מתברר...".
האומנם הוא טעה?!
האם אין פניו של האחד משקפות את פניו של האחר?
האם אין מבטנו אל האינסוף משליך גם על יחסנו לעצמנו?
גדלות אין פירושה יהירות, אלא ענווה עמוקה. וכבר אמרו חז"ל על האל - במקום גדולתו שם אתה מוצא את ענוותנותו. אלה אינן מידות סותרות.
הווה מתמיד
מה מתרחש בהיכלות הפנימיים בימים הללו, שבהם עוסקים אנו בהמלכת האל?
רבות נכתב כבר על הימים הללו, המלאים נוראות והוד; ימי רצון שבהם מתעורר בנו ה"רצון"; ימים שבהם אנו בוחרים ומבקשים חיים. בכל שנה, עם התקרב ראש השנה, תחושת הזמן פועמת בתדר רוטט בתוכי. אני מנסה להתבונן בתחושה הזאת ולהבין, לעתים מפנה אליה עין מלוכסנת כדי שלא תיעלם.
אלו ימים שבהם מתעוררת באדם אותה תחושה שמלווה אותו כאשר הוא טובל במקווה של מים חיים. האדם טובל ומפנה את תשומת לבו לאותו מקור נעלם שבנפשו, מקור חיים ש"אין לפרש עילום שמו", ומשם מתחדש. בימים הללו האדם מאפשר לעצמו לתת קול לאותה הוויה שבנפשו, לשיר אותה, לרקוד אותה, להיות בכמיהה ולתת לאותה התחדשות להתפשט בו.
הזיכרון: "זה היום תחילת מעשיך זיכרון ליום ראשון". אלו ימים שבהם האדם מעמיד את עצמו לא בתוך הזמן, אלא מעליו, ואולי מולו, פנים אל פנים, הזמן נעשה נוכח.
העמידה מול ה"זמן" פירושה גם עמידה מול הנצח, ובאופן אחר, משמעותו נוכחות בהווה על-זמני. הרי ההיריון והלידה נעשים עכשיו; סיפור בריאת העולם והאדם גם הוא מתרחש עכשיו. וכך, סיפור העולם המסופר כאילו על רצף של זמן נהיה למעשה לניסיון תיאור של ההווה המתמיד.
הזיכרון קשור גם למשפט, לעמידה מול עובדות חייך. מעשיך כותבים את עצמם ב"ספר", נקראים מאליהם "וחותם יד כל אדם בו".
 |
קבלת הזמניות
ההתחלה והחלומות מצד אחד, והמעשים והעובדות מצד שני, מפגישים אותי גם עם חוויית הסוף והסופיות. אני מאפשר לעצמי לראות שהזמן עובר וחיי חולפים - דבר הבא לידי ביטוי בפסוקי הזיכרונות ובפיוטים - ובכל זאת, יש מקום לאנושי, ודווקא באנושיותו הסופית.
" וְאָבִיתָ תְהִלָּה
מִבָּשָׂר וָדָם מֵהֶבֶל וָתֹהוּ
מֵחָצִיר יָבֵשׁ מִצֵּל עוֹבֵר
וּמִצִּיץ נוֹבֵל... והיא תהילתך "
(מתוך הפיוט "אשר אימתך")
תיאור יפה של אותה על-זמניות בהקשר אחר ובעניין אחר תיאר המשורר ת"ס אליוט כאשר ניסה לדבר על חוויית הזמן של האמן: "מסורת היא עניין בעל משמעות רחבה... אי אפשר לרשת אותה, ואם אתה רוצה בה, עליך להשיגה בידי עמל. היא תובעת קודם כול חוש היסטורי, אשר עליו אנו יכולים לומר שהוא הכרחי כמעט לכל מי שמבקש להמשיך להיות משורר מעבר לשנת ה-25 של חייו, והחוש ההיסטורי תובע לא רק הבחנה בהיותו של העבר עבר, אלא בהיותו של העבר-הווה... החוש ההיסטורי שהוא חוש העל-זמניות כשם שהוא חוש הארעיות או אף חוש העל-זמניות והארעיות בעת ובעונה אחת הוא שעושה את הסופר למסורתי... אין אמן העוסק באמנות כלשהי שיש לו משמעות שלמה בהיותו שוכן לבדד. משמעותו וערכו נקנים מתוך זיקתו למשוררים ולאמנים מתים..." (T.S.Eliot: "Tradition and Individual Talent").
אלו תחושות שמציפות את האדם, ולכן ברגעים כאלו, נדרשים "התבסמות ומיתוק", בלשון המקובלים, כדי שנוכל להכיל אותן. בהתייחסות החסידים אל סופיותו של האדם הם אמרו: מעפר באת ואל עפר תשוב, ובינתיים - כוסית של משקה. תודעת הסופיות מאפשרת ויתור ואף חמלה על אותו יצור חידות שימיו כצל עובר וכחלום יעוף, שגם מצילות את האדם מלהיות לכוד בעצמו ומשחררות אותו לחסד ולהארת פנים אל הזולת. קבלת הזמניות הינה קבלת מלכות ה'.
איכות הסוד
הקב"ה ברא את העולם מתוך חסד - פעולה לא תכליתית. כך, "זיכרון ליום ראשון", אנחנו מוצאים בספר נחמיה שמעשי החסד ועשיית הטוב לאחרים - משלוח מנות - הם חלק מקדושת היום.
וכך מתואר ראש השנה בספר נחמיה פרק ח':
(ט) וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה:
(י) וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְהֹוָה הִיא מָעֻזְּכֶם: (יא) וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם לֵאמֹר הַסּוּ כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל תֵּעָצֵבוּ: (יב) וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם:
הרב הוטנר מחלק את החגים לשניים: יש חגים ששייכים לגלוי, ויש למכוסה, ל"הסתר דבר". ראש השנה שייך לקטגוריה האחרונה. אבאר את הדברים על פי הבנתי: אין הכוונה שהדברים עצמם סוד הם ואין לדבר עליהם, אלא שהם שייכם לקטגוריית הסוד, המצריכה דיבור בשפה של סוד, והטעם שטועמים בה יש בו מאיכות הסוד. הסוד אינו מה שלא מגלים, אלא קטגוריה בעלת איכות ושפה ייחודיים. יש חגים שהתרחשו אחרי הפסוקים של ספר בראשית, "ויכולו השמים והארץ" וכו'. הם התרחשו אחרי שנברא העולם, יש בהם צד היסטורי; ויש חגים שבהם אנו נוגעים ופוגשים את התהליכים שהתרחשו לפני שהעולם התחיל להתגלגל ולנוע, וכזה הוא ראש השנה, שמהותו היא "בכסה ליום חגנו" (תהלים פ"א, ד') - סוד. נותנים אנו מקום לחגוג אותם האיכויות והמקומות המכוסים.
