בפרק הקודם, "זרים בישראל -חלק א'", עסקנו במסתננים ומבקשי מקלט. אם לא שמעתם את הפרק הזה, זאת הזדמנות טובה לעצור ולהשלים אותו.
בפרק הזה נעסוק בקבוצה אחרת - הרבה יותר גדולה, ולא פחות מאתגרת. לפי הנתונים הרשמיים יש למעלה ממאה אלף זרים שהגיעו לכאן באופן חוקי ומסודר כדי לעבוד, ורק לאחרונה ממשלת ישראל אישרה הגעה של 40,000 עובדים נוספים. העובדים האלה הפכו חיוניים עם השנים: הם בונים את הבתים שלנו, הם מעבדים את הקרקעות שלנו, ויותר מכל דבר אחר - הם מטפלים בזקנים ובחולים שלנו. הבעיה היא שבתום תקופת האשרה שלהם, לא כולם חוזרים הביתה. בחלק מהמקרים גם נולדים להם ילדים שגדלים וחיים בארץ כישראלים לכל דבר. המספרים לגביהם לא ברורים, וההערכות הלא-רשמיות עומדות על כמה מאות ילדים במערכת החינוך הישראלית בין א' לי"ב, ועל עוד כאלף תינוקות.
אז... מה עושים? מגרשים את כל מי שכאן בניגוד לחוק? מוותרים ומשאירים אותם בגלל הילדים ה"ישראלים"? עושים קולות של גירוש אבל בעצם לא עושים כלום? מעבירים את הזירה להכרעה בבתי המשפט?
אורחים מיוחדים בפרק: פרופ' שלמה מור יוסף, מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה, עורך הדין דוד פטר מפורום קהלת, סיגל רוזן מהמוקד לפליטים ולמהגרים, ומיקה טקלה - תלמידת גימנסיה הרצליה בת"א, מדריכה בשבט צופי דיזנגוף, ובת להורים מהפיליפינים שהתבקשה לעזוב את המדינה בתוך 30 יום. יחד עם ארבעתם ננסה להבין האם לישראל יש מדיניות ברורה בנושא, ואיך כל זה קשור לשיר
IMAGINE של ג'ון לנון
